השבוע שלי עם קנדל

מאת: נועה בר-ניר

גילוי נאות- אני לא חסידה גדולה של הקרדאשיאנז. לא רואה את הסדרה, לא מסוקרנת מהתפתחות הבטן-לא-בטן של קיילי, לא בקיאה בעץ המשפחה המסועף, ובאינסטגרם אני עוקבת רק אחרי שתי האחיות ג'נר בלבד. את הידע הבסיסי שהיה נחוץ לי בשביל לכתוב שורות אלה רכשתי מידיעות מזדמנות או התעדכנות שטחית אודות המשפחה המפורסמת בעולם, וגם זה רק בשביל להשתלב בשיח ולהראות שאני חיה בכוכב הנ"ל. אבל לאחרונה, הנסיכה הראשית לבית המלוכה – קנדל ג'נר – תפסה לה איזו פינה בסדר היום שלי. תמונות קלוז אפ של הדוגמנית בטקס פרסי גלובוס הזהב עוררו תגובות רבות כשעל פניה הופיעו פצעונים לא אסתטיים במיוחד, וגררו שיח שלם סביב מצב עורה של קנדל. כשראיתי את התמונה המדוברת לראשונה, גם אני הגבתי בסלידה מסוימת- אותה סלידה שחשו כל אלו שהגיבו וגינו אותה על כך בתגובות לא נעימות, סלידה שביננו היא למעשה טיפת רחמים מהולה בהרבה, אם תרשו לי- שמחה לאיד.

בואו נודה בזה- יש לנו מוסר כפול כלפי עולם הדוגמנות. מצד אחד, ריטוש פוטושופ בשער של מגזין יכול להוציא את העולם מגדרו. התגובות מביאות סערה והתקוממות, המצולמת מיד מביעה כאילו-כעס על הניסיון לרטש אותה כשבעצם היא ממש-לגמרי-לחלוטין אדם מן המניין, המגזין מתנצל, חברות של המצולמת מצטלמות במראה טבעי כמחאה, נפתח שוב השיח על חוק הפוטושופ ומגמת Real-Unreal, ואחרי שבוע כל הסאגה כבר דועכת. לא כך? והנה מצדו שהשני של המתרס קיים מקרה בו דוגמנית-על מצולמת בטקס נחשב ו'מעיזה' להיראות בציבור עם עור הסובל מאקנה. לא יאומן! דוגמנית! עם פצעונים כאלה טוב היה שתישאר בבית, גם כן…

אעצור רגע על מנת להבהיר- זהו לא כתב הגנה לברנז'ה הזוהרת. יש מספיק הסתייגויות על הפרק כשמדברים על עולם הדוגמנות והפרסום, וללא ספק ההגדרה לבעיה שהצגתי היא ככל הנראה צרות בגן עדן. הנקודה היא שאנחנו כחברה, 'פשוטי העם' שנושאים עיניים לאותן אושיות שעבורנו הן התגלמות הזוהר והשלמות, נושאים גם כן באחריות לפרדוקס המוסרי הזה. מקנאים ואז משמיצים, מצפים שיספקו לנו את הסחורה ומנגד לא מפסיקים ולבקר ולשפוט, בזים לתרבות הצהובה ובאותה מידה מזינים אותה כשאנו מתייחסים בחשיבות לכל גיהוק שמישהו שם עשה. זה נכון – המותגים והידוענים מכתיבים לנו טרנדים, סגנון חיים, וגם מודלים של יופי – אבל האם כל האחריות היא בידיים שלהם? האם לנו כצורכי התרבות הזאת אין תרומה להתקבעות אותם מודלים? הרי אי אפשר ליצור פה סטנדרטים נפרדים. אם לקנדל ג'נר, בחורה מהממת בכל פרמטר אפשרי, אסור שיהיו חצ'קונים, אז מה תחשוב על עצמה נערה בת שש עשרה?

אז כן, כאחת שסבלה מאקנה מתבקש שאצא להגנתה של קנדל, אבל לא מדובר כאן בנקודת ההזדהות הספציפית שלי- המקרה גרם לי לחשוב על הנושא הרבה מעבר. עד שאברר בדקדקנות מהי מקור המילה דוגמנית, אומר שהיא חולקת שורש עם המילה דוגמה. לדוגמניות ולחברותיהן השחקניות-זמרות-כוכבות יש עמדת כוח עצומה, היום כל סלב יודע שכדי לזכות באהדת הקהל הוא צריך להיות גם מוביל דעה (MeToo#, מכירים?). בשירות הרשתות החברתיות המאפשרות חופש ביטוי למפורסמים כאנשים פרטיים, כל זה אפשרי יותר מתמיד. מרילין מונרו, מדונה וסינדי קרופורד ביחד לא עשו חסד עם נקודות חן כפי שעשתה להן ג'יג'י חדיד. וויני הארלו צועדת על המסלולים הגדולים עם תופעה חריגה בעור שהפכה לסימן ההיכר שלה, אשלי גרהאם מגרה את העולם בגזרת הפלאס-סייז שלה, וקארה דלווין היא רק דוגמה אחת לכך שגבות עבות ובולטות זה כבר יותר מטרנד חולף (ובעיקר גורמת לי להתחרט שמרטתי לעצמי באגרסיביות את הגבות בכיתה י"א). היום ייחודיות וחותם אישי הם בגדר הכרח לדוגמניות, בין אם מדובר ברווח בשיניים, שיער מקורזל או מוצא אקזוטי – אז למה המילה חצ'קון עדיין מזעזעת אותנו?

פצעונים, שחורים, נקבוביות, צדדים, סימני מתיחה, צלוליטיס – יש עוד כל-כך הרבה 'מילים גסות' שלא צלחו את המעבר מפגם שיש לטשטש לטרנד שיכול להתקבל על הדעת. אנחנו מנתחים, מותחים, מגלחים, מסירים, צובעים, נואשים להגיע לשלמות בלתי מושגת, אם כך אז מה טוב שהשלמות הזאת מראה לנו לפעמים את הפצעונים שלה. הקיבעון של מודל היופי מתחיל להיסדק ולנו יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שנדע למצוא את היופי במי שמסביבנו, ולפני הכל, בעצמנו.

נועה בר-ניר

About נועה בר-ניר

חיילת משוחררת ושופוהוליק בקבע. אוהבת תאטרון, קולנוע, ספרים, עיצוב, ואת פרנק סינטרה. מתבטאת הכי טוב במילים ובבגדים, מאמינה בפיות ובקניות באינטרנט.