ילדים, שמחה ומה שביניהם

מאת: טל אייזיק.

כשאני ותומר התחתנו, לפני שלוש שנים (טירוף איך הזמן עובר), סבתא שלי, שהיא קצת הרבה מרוקאית (אני יודעת, לא רואים עליי), בדיוק אחרי שתומר שבר את הכוס וההורים הנרגשים שלי, המשפחה וכו' החלו עם הנשיקות והחיבוקים, חיבקה אותי גם ולחשה לי כבר שם באוזן, באותו יום שישי בצהריים, יאללה עכשיו קדימה לילדים. היא וכולם ידעו שחודש אחרי אנחנו טסים לקולומביה אז היא כנראה רצתה לוודא שאני יודעת מה הצעד הבא בדרך.

הגענו לכאן, והחלטנו שנחכה קצת. תומר יותר נכון רצה לחכות , ובמבט לאחור אני יכולה להגיד שהוא צדק (משהו שלא קורה הרבה אבל לפעמים מתפלק לו ככה להיות צודק ), בעיקר כי שנינו היינו צריכים להבין לאיפה באנו, איפה יש רופא טוב ואיך גם אני יכולה להסתדר במדינה שדוברת ספרדית בלבד במיליון בדיקות של היריון.

אני הייתי מוכנה לילדים כנראה מאיזה גיל 15 או משהו בסגנון, לפחות ככה הרגשתי אז פחות חשבתי שצריך לחכות אבל בסופו של דבר זה היה לטובה. כמובן שזה לא מנע מכל בן אדם לשאול, כמעט כל חודש ולפעמים יותר מפעם מחודש; נו, אז.. מה קורה. לתת בכל שיחה את כל עצות הסבתא שכל אחת מכירה- את רק צריכה להירגע וזה יבוא (אויש תנוחו!), ממש עוד קצת וזה פה, או העצה הכי טובה שיש- תעשו סקס. אויש, תודה באמת מזל שאמרתם את זה, פשוט זאת באמת העצה שלא ידעתי שצריך ליישם .

בנוסף, התברר שזה לא היה פשוט כמו שחשבתי. זה לא היה מסובך, אבל זה כן דרש יותר זמן ואנרגיה ושכבר רוצים משהו (וכמו שאמרתי אני הייתי מוכנה בגיל 15, או במילותיו של תומר אני כבר נולדתי אמא), אז זה גם מלווה בהרבה אכזבות ועצבים.

ואז באמת נכנסתי להיריון.

דרך אגב זה נכנסתי, לא נכנסנו- כי תאכלס זאת רק אני בהיריון, רק אני הורמונלית מאוד, רעבה מאוד או פשוט חסרת סבלנות לזוגות שאומרים שהם נכנסו להיריון כאילו הבעל פה ליד נושא את התינוק איתו בכל רגע . לשמוע את זה בחודש תשיעי, בגובה 2600 מטר שלא פשוט לנשום בו כבר עם ילד סופר אקטיבי שלא מפסיק לזוז בבטן זה באמת מעצבן.

.

ופתאום יש ילד.

מה שהתחיל פשוט לחלוטין נגמר בסופו של דבר בניתוח חירום אבל הדבר הכי חשוב הוא ששנינו היינו בסדר. אם תהיתם גם לפני הלידה עצמה מקבלים ים של עצות (יששששש, איזה כיף). כשיונתן נולד, ההורים המהממים שלי הגיעו מהארץ והיו פה חודש שלם, חודש שלם שהם ,יחד איתנו כמובן, דאגו ועזרו לנו עם יונתן ועודדו אותי ואת תומר לצאת לארוחת צהריים פה לבד, ארוחת ערב, לקפוץ בספונטניות לחברים וכו'. לא הבנו למה כולם אומרים שהחיים משתנים שיש תינוק. זה לא היה כל כך שונה.
אחרי חודש שהם חזרו הבייתה, הבנו שנינו למה כולם התכוונו. מתברר, שלמרות שכל בן אדם שאי פעם תשאלו אומר שתינוקות בהתחלה רק ישנים, הם לא עושים כלום וכו'… אז זה לא ככה תמיד. יונתן, שהוא באמת מהמם בעיניים של אמא שלו האובייקטיבית לחלוטין, היה ילד אקטיבי בבטן וילד סופר עירני בחוץ. העיניים הגדולות שלו היו לרוב פתוחות, להפתעת כולם ובעיקר להפתעתי הרבה, שכל מה ששמעתי מכולם זה שילדים רק ישנים. אז זהו, שלא. הילד שלי לא היה כזה. הוא היה הרבה דברים רק פחות ישן.

עד היום חייבת להודות , הוא בן שנה וחמישה חודשים ועדיין שינה זה לא הצד החזק שלו. לשחק בפארק שעתיים בחוץ כשיש לו וירוס של שלשולים זה לגמרי זה, לישון- פחות .

את ההנקה , שאמורה להיות חוויה מקרבת, נפלאה ולא פחות ממדהימה אני יכולה לתאר גם כקשה, מעצבנת ודי סיוטית באופן כללי. לפחות בהתחלה. אחכ היא השתפרה אבל גם אז פשוטה לצערי הרב היא לא הייתה עבורי.

אבל,

ובאמת האבל פה הוא ענקי, ילד זה באמת דבר מדהים, החיוך הראשון, הזחילה, הטעימות (מי ידע שקיימים שילובים הזויים כמו אבוקדו ובננה וזה באמת טעים להם), המילה הראשונה- אבא, לא משנה כמה פעמים אמרתי אמא, הוא המשיך לחייך אליי ולהגיד אבא. ( לפי דעתי קצת בכוונה אבל אולי אני מייחסת לו דברים לא נכונים) ובאופן כללי להיות מדהים. כמובן שהוא עדין מעצבן. אבל לרוב מדהים. וזה באמת, באמת, באמת שווה את זה.

טל אייזיק

About טל אייזיק

מתגוררת בקולומביה ועושה חיים, אבל מתגעגעת דרך קבע למשפחה ולחברים בישראל. אמא במשרה מלאה. אוהבת חופשות מפנקות, אוכל טעים, ספרים שווים ולשבת בשקט לראות ג'אנק בטלויזיה בלי שאף אחד יציק לי.