מה אתה בכלל יודע על גאווה?

עידו גרינברג עם עשרה דברים על גאווה

"הם נראים כ"כ מאושרים וחופשיים", אומר א' החבר הסטרייט שכף רגלו דורכת לראשונה במצעד הגאווה בתל אביב. אני מחייך אליו ואומר "אם רק היית יודע כמה הדרך ארוכה עוד לאושר או לחופש, וכמה ארוכה וכואבת היא הייתה עד הרגע הזה". נדמה שאנחנו נופלים בכל פעם מחדש באיך שדברים נראים מבחוץ, קצת כמו אשליית הרשתות, לכולם יש חיים מושלמים, כולם זוהרים יפים, מחייכים, חיים את החיים הטובים שאין לכם. קצת כמו הרשתות גם מצעד הגאווה מצליח לבלבל לא מעט אנשים, ובחיים כמו בחיים המציאות היומיומית, זו שהובילה את הכל לרגע הזה, היא רבודה יותר מורכבת יותר ממה שהעין מצליחה לתפוס. הנה עשרה מושגים שחשוב שנדבר עליהם איזה רגע.

סטריאוטיפ
לאנשים יש צורך לסדר דברים בקופסאות. כדי לעשות סנכרון אוטומטי בין מה שהם אמורים להרגיש לאדם לבין מי שהוא. אבל במציאות זה לא ממש תופס. אנחנו רצופי הפתעות ואכזבות מדבר שנראה לנו משהו מסוים במבט ראשון והתגלה כאחר לגמרי. כמו בכל שאר הסטריאוטיפים, יש את האימג'ים האנשים הקלישאות שמזינות אותם. אבל חשוב לזכות שהדי אן איי מורכב יותר מגבר בתחתונים ורודות מנענע על משאית (זה דבר נאה שלעצמו) אבל קצת כמו בפורנו, זו רק פרשנות אחת לקשר בין שני אנשים. זה בסדר שתדביקו סטיקר ענק בראש שלכם להומו/ לסבית/ בי/ טראנס, רק תזכרו שסטיקרים מתייבשים מתקלפים ודוהים ולרוב, לא מחזיקים מים. תמיד שווה להציץ לעולם הזה שבפנוכו מאשר להחליט החלטות מבוססות אריזה בלבד.

ארון
מי שלא היה בפנוכו לא מכיר. מורכב יותר ממדריך ההרכבה של איקאה, תהליך הפירוק של הארון. כזה שבנית לפעמים במו ידיך סביב עצמך והזנת אותו בפחדים בשנאה עצמית ובחוסר קבלה אישי, שלא שייך כלל לסביבה שבחוץ. אך לרוב מה שמאכיל את מפלצת הארון היא הסביבה, המשפחה החברים, שלאו דווקא מבינה שכל מילה שלה יש משמעות מרחיקה או מקרבת בין האדם לאמת שלו. יוצאים מהארון, אבל יוצאים ממנו שוב בכל פעם מחדש כשפוגשים אנשים חדשים. זר לא יבין זאת. נוהגים לברך עליו "ברוך שפטרנו".

שייכות
אני לא יודע מתי בחיים שלכם שמתם לב באופן מודע לשאלת השייכות. אני התעסקתי בה המון פעמים בחיי, ורוב הזמן אגב לא הרגשתי שייך. ולכן ברגע שייכות טהור אתה יודע לזהות אותו כמו כוכב מנצנץ בשמיים ריקים וצלולים. המד הזה של "כמה אני שייך" משתנה כל הזמן, ודברים שהרגשת שאתה חלק ממך ומאפיינים אותך לפני דקה יכולים להשתנות מקצה לקצה בדקה שאחריה. במצעד הגאווה של לפני שנתיים הרגשתי שייך, מצאתי חבורת אנשים שאני אוהב, שאני מרגיש שמהדהדת את כל הצדדים שבי. לחיי תחושת השייכות.

אהבה
בטח נשבר לכם הלב לפחות פעם אחת בחיים. תחשבו שעל הקושי המורכבות והסמיכות של התחושה הזו יש גם קבלה או אי קבלה, פערים במקומות על ציר השייכות בפלרטוט עם הארון עליהם כבר כתבתי כאן. אין הרבה שונה מהאהבה שלי לאהבה שלכם, הקושי הוא גדול יותר, מורכב יותר, ולגיטימי פחות. אני מניח שאתם/ן פחות חושבים פעמיים איפה מותר או אסור להחזיק יד, להתנשק והראות חיבה בפומבי, לצערי מחוץ למדינת ת"א המבטים הם עדיין חודרים וכואבים. הדרך לאהבה חד מינית עוברת (כמו בכל אהבה לדעתי) באהבה עצמית. וברגע שיש לך אותך, מעטים שיכולים עליך.

משפחה
הבית הוא תמיד הלב. המקום בו אתה מייצר לעצמך את ההבנה, היחסיות, השיוך, הוא גם המקום שמייצר פחדים, חשש גדול מאי קבלה ובסופו של יום רצון גדול לחיבוק ומישהו מנגב לך את הדמעות ואומר לך שהכל בסדר. גם משפחה נכנסת ויוצאת מהארון ברגע שאחד מילדיה חושף את חייו בפניהם, גם להם לוקח זמן לעכל להבין לעשות סדר במחשבות, ויש ברי מזל שאצלם הכל עובר בטבעיות ובפשטות, כמו העתיד שאני מאחל לכולנו לגדול אליו. גם אני רוצה משפחה. וגם לזה אני מייחל.

שידוכים
"יאאא! את בת! והוא בן! אולי תהיו יחד?!", מצחיק הא? ככה אנשים משדכים לי. הוא גיי ואתה גיי, פיקס. בול. בדוק. לא. יש כ"כ הרבה פרמטרים להתאמה בין אנשים שזה שהם עומדים באותו קבוצה מגדרית ממש לא אומר שכולם שם יכולים להסתדר בזוגות והיידה. זה היה מאוד קל פשוט ונוח אם כן. טעם, מראה, אישיות, דיעות, אג'נדה, דרך חיים, גיל, רצון במשפחה/ ילדים, מצב התפתחותי על ציר הקבלה, ועוד הם משתנים שחשוב לזכור בכל שידוך, רקע לפני שאתם פולטים "איף איזה בררן". מזל שאני לא בונה רק על השידוכים שלכם.

חינוך
לפני שנים משרד החינוך השיק קמפיין "האחר זה אני". הכותרת מצוינת. אבל הלכה למעשה בחינוך הפורמלי, המיושן, זה שלא התעדכן שבעים שנה, מדברים פחות מדי על שוני. על חיים אחרים, על ההבדל בין "מולד "לנרכש". מזל שיש מועצות תלמידים, תנועות נוער, וגופים כמו האגודה, איגי וחושן שיודעים לדברר את הדבר לקהל היעד. הומו זה לא קללה, אם ה"צינורות המקובלים" לא מצליחים להעביר את המסר, כל אחד צריך להנחיל את זה בביתו. לילדיו, אחיו אחייניו וכו, אולי לאחד מהם זה יקל את החיים בהמשך. לכו תדעו.

מובילי דיעה
בעידן הרשתות החברתיות, להיות אדם בעל השפעה יכול להגיע למיליוני עוקבים, לליבם ולעין שלהם. הגיע הזמן שהקהילה הגדולה הזו של מובילי הדיעה יכתיבו אג'נדות, יקדמו את הנושאים הקרובים לליבם, ויניעו את הקוראים והעוקבים שלהם לפעולה. כח ניתן לאנשים שיודעים להשתמש בו, עכשיו רק צריך לדאוג שמשתמשים בו נכון.

ילדים
אני מגיל חמש חולם להיות אבא. המדינה בה אני חי מערימה עליי קשיים ומדירה אותי ואת זכויותיי כאזרח שווה במדינה הזו. תחשבו מה זה הרגע הזה שתינוק בשר מבשרכם מביט בכם, כמה התרגשות עוצמה קושי ואהבה אתה חש ובדציבלים שלא הכרת קודם לכן. גם לי מגיע. גם אני רוצה, ואם אתם צריכים לבחור רק מאבק אחד בתוך הקהילה הזו, אמן וזה יהיה המאבק הזה שתצטרפו אליו. זה הזוי שמישהו מחליט בעבורי אם אני כשיר או לא כשיר להיות אבא.

מצעד
אז למה צריך מצעד? כדי להעלות נושא לסדר היום, לפזר כמה שיותר אהבה וקבלה, כדי לתת למי שלא גר בלב העניינים את האיתות שיש עתיד, יש מקום לחיות בעור של עצמך מבלי שימדרו יקללו ינמיכו ויעליבו. המצעד מתפתח בכל שנה, ובכל שנה יש לו יותר ויותר נספחים חדשים, שחוגגים חילוניות, בחירות חופשיות, ועתיד שפוי יותר, לנו ולילדים שלנו.

מסתבר שזה כ"כ פשוט לאהוב.