מדוע אהבתי את הסגנון של ג'יין?

מאת: מיי פריד

אז נכון ג'יין אוסטין יכולה להיות קלישאה, ב"גאווה ודעה קדומה" היא עושה זאת וכן ב"אמה" וגם ב- "על תבונה ורגישות". היא לוקחת סיפור ששייך קצת יותר לתקופה שלה וקצת פחות לשלנו ומראה לנו על אתגרים שהיא נתקלת בהם שרלוונטיים גם להיום. היא ההוכחה הכי מוצקה לכך שההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה, בדיוק כמו שמשקפיים עגולות בצבעי מתכת דקה שוב באופנה. ובכל זאת אי אפשר שלא להתאהב הספר הזה.

אני לא אוהבת קלישאות, הם גורמות לי להרגיש כאילו אני חיה חיים של מישהו אחר, מישהו מסרט שחי את הקלישאה הזו כבר. הספר של ג׳יין הוא למען האמת הוא קלישאה אחת גדולה, על בחור עשיר שמתאהב בבחורה פשוטה והיא שונאת אותו על יהירותו והוא כועס עליה על הסנוביות שהיא משדרת לו. קלישאה אחת גדולה, אבל מה ששבה אותי בקסמיו של הספר הזה הם שתי סיבות עיקריות שמי שקרא את הספר יוכל להתחבר או לחלוק על דעתי ומי שלא קרא ירצה לקרוא בגללן והן:

השם- גאווה ודעה קדומה; נכון, בסיפור השימוש במילים בגאווה ודעה קדומה הם בהקשר של אהבה בין הדמויות. (לא עושה ספויילרים) אבל האמת שהשם הזה עושה את עבודה, הוא גורם לנו לחשוב על המעבר. בכל פעם שנאלצתי לסגור את הספר השם שהתנוסס עליו גרם לי לחשוב עליו בהקשר של העלילה, וגם כמושג בפני עצמו. למה שני המושגים האלו מתקשרים אחד אל השני – הגאווה– חטא ההיבריס כמו שקוראים לו ביוונית, התחושה שממלאת את הלב, זאת שאימא מרגישה כשהיא רואה את ביתה הולכת בפעם הראשונה, זאת של סטודנטית או תיכוניסטית שעבדה קשה בכדי ללמוד למבחן וקיבלה ציון מופתי. התחושה הזו שממלאת אותנו וגורמת לנו להרגיש אנשים טובים יותר, ומנגד- דעה קדומה, שמעלה רגשי התקוממות ואלפי מקרי אפליה מחיי היום יום מהבזקים בראשנו. השילוב המנצח הזה בין במילה שממלאת אותנו בזיכרונות טובים על הצלחות בחיים שלנו הגאווה וצירוף המילים הצורם הזה דעה קדומה קורא לנו לחקור מהי גאווה ומה היא דעה קדומה. ועד כמה הקשר בניהן באמת אמיתי. מי שלא מכיר את הספר הזה ולא שמע עליו מעולם לא היה מסיק שזהו סיפור אהבה, ובזה כל היופי. שכבר מהכריכה אנחנו מפעילים את הראש.

הסיבה השנייה שבגללה אני כל כך אוהבת את הספר הזה היא – כמו שעירית לינור המתרגמת והכותבת של אחרית הדבר (2008) קוראת לה גיבורה פגומה ומקסימה. העדן של היום שמתחלק לשני סוגים של אנשים – אלה שמעריצים שלמות ואלה שסולדים משלמות. אז בניחוש פרוע שלי עירית לינור המתרגמת משתייכת דווקא לאלו שסולדים מרדיפת השלמות והיא מראה לנו שאפשר להתחבר לדמות שכל קסמיה הם פגמיה. אני לא אזכיר עכשיו את כל פגמיה של הגיבורה הראשית בסיפור אבל אבל כמו שאומרים הפגמים שלה הופכים את מי שהיא – "LESS US MORE". אבל מנגד, היא לא כל כך שונה מכל אחד אחר, היא לא בעלת יחודיות קיצונית. רק עוד אחת שאפשר להתחבר אליה כי היא ממש כמוני.

ובקיצור מה שהופך את ג'יין לדמות ספרותית אלמותית שספריה רלוונטיים גם להיום היא השילוב של הרגיל (הדמות של הגיבורה) עם הצפוי – הקלישאה. הספר הזה הוא כמו חוף מבטחים ומצד שני הוא סוחף ומיוחד, כי הוא כל כך רגיל.

מיי פריד

About מיי פריד

צעירה ונעימה במשקפיים, אוהבת לטייל בשעות בין ערביים. חובבת אומנות אופנה ונעליים, מאמינה שהביטלס זה הבסיס להכל והכי חשוב אוהבת לאכול.