חיים של אמא

מאת: נועה הנדין.

מתוקף היותי אני, יוצא שפעם בשבוע אני שומעת משפט שמשליך עליי את תסכוליו של הצד השני, מבלי שכמובן שאלתי לדעתו, עמדתו או שלומו (אבל רק כי לא הספקתי, כי בד"כ אני טיפוס מאוד מתעניין): "זה בטח נורא קשה לחיות איתך, כי את כזה… חושפת הכול".

אם אני שותקת היא ממשיכה (באופן אבסורדי זו כמעט תמיד "היא"): "וגם מעלה תמונות. ואומרת שלא טוב לך כשלא טוב לך. וכולם יודעים עליך הכול".

אני לוקחת אוויר ומתכוננת לסיכום שכנראה אי אפשר בלעדיו, כי אם עד עכשיו בחרתי להנהן בחיוך ולא להתרגש, הרי שגם ליבה החושפני של בלוגרית קלילה חש בסכין המסתובבת בעוצמה: "אני? אני ב-ח-י-י-ם לא הייתי עושה דבר כזה!".

-אוקיי. מזל. כאילו, אני בעד תחרות, ברור, ופלורליזם וגירל פאוור, אבל את יודעת, שכל אחת תתרכז במקום שמתאים לה.

לפעמים זה גם יותר מפעם בשבוע.
לפעמים זה גם פחות בעדינות (הרבה פחות) ויותר בגישת המאה הקודמת בואך 1930: "יש לך מזל שבעלך זורם איתך!".

הלבשה ואקססוריז: pink is for boys

הלבשה ואקססוריז: pink is for boys

-וואלה.
אולי לו יש מזל שאני זורמת איתו?
יש גם את אלה שינסו להגיד את זה בטוב אבל יצא להם לא טוב, ממש לא טוב- כי בלי לשים לב הם יגייסו את החתול השחור, המטרייה שאסור לפתוח בבית והחובה להפוך נעל כל פעם שהסוליה מגיעה לזווית בה היא פוגשת את התקרה (ואת היושב במרומים)

-"זה בטח מגניב להיות בלוגרית, אבל… את יודעת", הם יעברו לאוקטבה לוחשנית-דרמטית כאילו נכנס בהם השילוב של מנחה תכנית ריאליטי ופרופ' עמוס רולידר (שנייה לפני שהוא מתפוצץ): "יש את העניין הזה עם… עין הרע".

-עין הרע? לא מאמינה בזה (טפו, חמסה, בן פורת יוסף).

אז הנה מגיעה לה מודעות עצמית מתובלת בשרבוב פמיניזם, שוויון ועדכון תוכנה לשנת תשע"ח ;
זה קשה לחיות איתי ולצדי, בלי קשר לחשיפה, אני אדם כזה.
מוצרים באריזה שטוחה עם הוראות הפעלה, שימוש והרכבה יש רק בקטלוג איקאה, וגם שם, אם נודה על האמת, אפשר להסתבך (וזה בליינד בגלל שחסר חלק וללא קשר ליכולות הטכניות המופלאות שלי).
וזה גם כיף נורא לחיות איתי ולצדי, כי אני לא מסתירה כלום-
אני נותנת מקום לכל רגש, תחושה, התנהלות ואדם (גם כזה שלא מצליח להרכיב מוצרים מאיקאה).

אני לא מתחסדת,
לא מתייפייפת,
לא לוקחת כמובן מאליו.

אני סנטימנטלית;
בוכה בפרסומות
וכשפוגעים בי.
ואני חזקה.

אני נשית,
אני אוהבת אסתטיקה וטיפוח.
אבל יוצאת מהבית 50% מהזמן בלי מצב רוח.
או מייקאפ.

אני אוהבת אופנה,
מעריצה מעצבים,
ומפזרת את הילדים בבוקר
בטרנינג וטי-שירט בת שנים.

אני טמפרמנטית,
אני ישראלית,
אני מוטרדת,
ומתעצבנת.
ונשבעת שלא אתעצבן,
לא מול הילדים.
ומתעצבנת.

אני אוהבת את הילדים שלי,
רציתי אותם,
עשיתי אותם,
וקשה לי איתם.
ואני אומרת שקשה לי איתם.

אני חושבת עליהם כמעט כל היום;
עם מי הם משחקים?
בוכים?
מתגברים?
אני מתגעגעת אליהם
ולמרות זאת מתמהמהת עוד שנייה לפני הכניסה לגן,
רק עוד קצת זמן איתי. עם עצמי.
לפני החיבוק הכי גדול ואמתי.

אני אנושית,
אני אישה,
אני אמא
שלא שותקת
ומלמדת את הילדים שלי-
בנים שיגדלו להיות גברים,
שבנים כן בוכים,
ובנות משחקות כדורגל,
ומקווה שאצליח והם יגדלו להיות אדיבים, מתחשבים, מכבדים
ומבינים שמישהי שהיא גם אישה וגם אמא יכולה לדבר.
חופשי.
(כל עוד זה בנימוס ובכבוד).

אז תגידו, הייתם עוצרים גם גברים ואבות ואומרים להם שיש להם ביצים לכתוב את החיים?
אין לי ביצים. זה מוכח. (רק ביצת הפתעה מרוחה בתוך תיק שאהבתי. וקניתי במחיר מופקע. והתאים לי לכל אאוטפיט כי הוא גם משתלב עם קז'ואל וגם "מקפיץ" לבוש הקלאסי. וכולם שאלו אותי: "מאיפה???". והייתה לו רצועה מתחלפת. אבל בקטנה. לא, לא קריטי לי. כולה תיק.)
זה גם לא עניין של אומץ, זה עניין של תובנה שקיבלתי ביום שיצאה ממני השלייה (איבר שלא מודעים לקיומו עד שהחלק הקדמי מתנפח. וגם האחורי. וגם כולך. כולל האף)- אלה החיים שלי עכשיו; צבועים ב-50 מיליון גוונים חדשים של אפור, צהוב, ירוק, אדום וכחול וכתובים כאן בשחור על גבי בלוג.

אז באמא שלכם, אל תשתיקו, אל תבאסו ובעיקר אל תתבלבלו:
צריך הרבה יותר אומץ להיות אמא מאשר לכתוב על זה.

נועה הנדין

About נועה הנדין

נועה הנדין היא בעלת עמוד הפייסבוק "חיים של אמא", בלוגרית, אחת מכוכבי הרשת של וואלה Buzzit, כותבת ומפרסמת טורים ומדורים שונים בעיתונות הכתובה והמקוונת, מרצה, יזמית, ומעל לכל אישה ואמא שמשתדלת להוכיח כל בוקר מחדש שג'גלינג לא קורה רק בקרקס.