סוד הקסם היפני – חלק שני

מאת: נועה בר-ניר

חכם יפני אמר פעם: "כשאי אפשר לסכם במילים, סכמו בסעיפים". נו טוב, אולי הוא לא אמר את זה בדיוק ככה, אבל אני לא אופתע אם לשיטת הסעיפים יש אי אלו שורשים יפניים –  אחרי הכל מדובר בעוד עיקרון שמטרתו להפוך את העולם למקום אסתטי, סימטרי ומסודר יותר. לא סתם קראתי לסדרת הפוסטים הללו "סוד הקסם היפני", אזכור לרב-המכר של גורו הסדר היפנית מארי קונדו. אותו אלמנט ה-'OCD' בתרבות היפנית ללא ספק נחרט לי עמוק בזיכרון ובחוויה, אבל לא רק:

אלו 10 החוויות, התובנות והדברים שהשאירו עליי הכי הרבה רושם מהביקור שלי ביפן:

1. עכבר העיר, עכבר הכפר
ניו יורק, מקסיקו, שוויץ ויערות הגשם- בכל אלו ביקרתי בחודש תמים אחד. לא טעיתם, טיילתי ביפן וביפן בלבד, ובכל זאת הצלחתי להרגיש כאילו אני מקיפה את העולם בשלושים ימים. במרחק של כמה שעות זה מזה נמצאים מקומות שנראים ומרגישים כה שונים אחד מהשני, בין אם מדובר בטוקיו המטורפת שהיא כמו ניו יורק היפנית או באי נאושימה שהזכרתי קודם שנראה כמו אי טרופי משגע. שהיתי בעיירה קטנה עם תחנת רכבת בודדה בעלת שני רציפים בלבד –  לעומת תחנות הרכבת בטוקיו שמזכירות לונה פארק עם שמונה יציאות שונות – ובה התעוררתי בבוקר למרחבים ירוקים ואדמות חרושות. ביקרתי בכפר המתויר שיראקאווה-גו (Shirakawa-Go) שבבקתותיו עשויות הקש נדמה כאילו דרדסים גרים, ובפסגת הר ווסאקוסה (Wasakusa) שבעיר נארה (Nara) דניאלה קיבלה השראה לסרטון מחווה ל'צלילי המוזיקה'. ההרמוניה בין הטבעי למתועש, הכפרי והאורבני, מתקיימת גם בתוך הערים עצמן: גנים יפנים מסורתיים מעטרים כל מקדש, השדרות והכבישים מתהדרים בעצים וצמחייה מטופחים, בכל עיר קיימים פארקים ירוקים שוקקי חיים, וכמובן שפריחת הדובדבן מעטרת בעונתה את הרחובות וצובעת אותם בורוד ולבן.

2. קידת הבמבי ושאר נימוסים
טרם נסיעתי המטירו עליי האתרים וקבוצות הפייסבוק שלל הנחיות והסברים לגבי תרבות הנימוס האדוקה עליה מקפידים היפנים במרחב הציבורי. כבוד לסביבה, למבוגרים ולטבע, צנעת הפרט והקפדה על המרחב האישי – עקרונות אלו ואחרים מעוגנים היטב במסורת היפנית. גם מתיירים מצופה לכבד את הערכים הללו – אם כי, למרבה האירוניה, מי שחוטא בחוסר נימוס לא יקבל מבטי נזיפה מהמקומיים – בדיוק בגלל אותם כללים של כבוד הדדי שהוא הפר. המנהג החביב עליי הוא הקידה. הטיה קלה של הגוף והראש קדימה כהוקרת תודה או כברכת שלום קידמה את פנינו בכל מקום ומכל אחד, ואני מהר מאוד סיגלתי את התנועה ואף יזמתי קידות קטנות בעצמי. בטיפוס על הר צוקובה (Tsukuba) כל מטפס שחלף מולנו בירך בשלום, ואפילו בנארה העופרים מטים ראשם בקידה לעוברים ושבים! אני מאוהבת בפעולה הקטנה הזו, הבעה סמלית ומדויקת של כבוד והכרה אנושית במי שמולך, ללא צורך בהסתבכות מביכה במילים או מגע. אפשר לאמץ את זה בארץ בבקשה?

3. אין כמעט, ליד או בערך; יש מדויק, מושלם ועד הסוף 
פתחתי את הפוסט בנושא הסדר היפני, ולא בכדי כיניתי אותו  OCD- יש משהו כמעט אובססיבי בנטייה של היפנים לסדר ומשמעת, וזה לא מתבטא רק בנימוסים או בסדר הציבורי. הארוחות למשל, מורכבות משלל מנות קטנות המוגשות בכלים וקערות מסוגים שונים, אפילו למקלות האכילה יש 'בית' קטן עליו משעינים אותם כשהם לא בשימוש. בהמשך לכך, נראה שכל מקום המגיש אוכל מחייב את עצמו להצטייד בשלל סטים תואמים של כלים יפים ואיכותיים, מקרמיקות מעוטרות לקערות זעירות וקנקני תה יפהפיים. במסעדה אחת אותם 'בתים' למקלות האכילה היו בצורות של ירקות מיניאטוריים! היפנים מכורים להקפדה על הפרטים הקטנים, וזה כלל לא משנה אם השירות יקר, זול, או אם הוא בכלל הכרחי – כמו למשל השמעת נעימות ג'אז ברקע של כל מקום, אפילו ברחוב. היפנים עושים הכל מדויק, מושלם ועד הסוף. אין דבר כזה חלטורה, אין דבר כזה לחפף או לעגל פינות. חושבים שאת זה יהיה אפשר לאמץ בארץ?

4. וידויים של שופוהוליק 
כפי שציינתי בפוסט הקודם שלי יפן היא מדינה זולה באופן מפתיע, אך מנגד היא מציעה שפע מטורף של חנויות, חברות ומוצרים שגורם לבזבזנים חלשי אופי כמוני לצאת עם חור בכיס. טעיתי גם כשלא לקחתי בחשבון שיפן היא אימפריית קניות ואופנה שאף שופוהליק חובבת אופנה שמכבדת את עצמה לא תוכל לעמוד בפניה. איפה החוויה הרוחנית והגילוי העצמי שהבטיחו לי בטיול אחרי צבא?! במקום זה יצא שגיליתי את הסטייל היפני המשובח ובטיסה חזרה לארץ שילמתי על משקל עודף במזוודה. פוסט מפורט על סגנונות האופנה היפנים והחנויות המומלצות יעלה בקרוב!

5. האיפוק ושברו  
הפטאליות של תרבות הנימוס שתיארתי בסעיף השני רק הופכת את השבירה שלה להרבה יותר מענגת. היפנים כל-כך מאופקים ומינימליסטים ברגשותיהם שכאשר המחיצה האנושית מעט זזה הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה, אבל בקטע חמוד בהגזמה. במסעדה מעולה שאני וחברתי ביקרנו וקיבלנו עזרה בערך מכל המלצריות במשמרת, הרגשנו צורך להודות על השירות ועל האוכל הטעים והבטחנו שנשוב. המארחת הגיבה במיליון קידות כשכל אחת עמוקה יותר מהשנייה, תוך כדי שמלמלה "ארגיטו גוזאימאס" (תודה רבה) בצחקוקי מבוכה. כנראה שהפגנת רגשות בציבור אינה נחלת הכלל ביפן ובאמת שמתי לב שכל היפניות מצחקקות בצורה הזו – מעין שחרור מבויש ומתוק של צחוק אותו הן מנסות מהר לכבוש, בעוד שהניצוץ בעיניהן מעיד שהמרד הקטן הזה מסב להן הנאה צרופה.

6. סדנת האיקו תחת עץ דובדבן 
"דניאלה, מצאתי סדנת האיקו תחת עץ דובדבן!" הודעתי לחברתי כשמצאתי את המודעה על כך באתר Airbnb, ובאמת שלא היה צריך לפרט יותר מזה – היה לנו ברור שאנחנו נרשמות. בדמיון שלי כבר ראיתי עצמי יושבת בצל עץ פורח וכותבת בדיו על קלף כאילו הייתי הפילוסוף המלכותי של קיסר יפני קדום. במציאות, האשליה התקופתית אולי התנפצה כשמדריכת הסדנה אספה אותנו מסניף של סטארבאקס, אבל כל מה שקרה אחר-כך היה לא פחות ממושלם. למדריכה קראו אייאקה (Ayaka), יפנית קטנה דוברת אנגלית שקשה היה לא להידבק בשמחת החיים התוססת שלה (אם כי גם היא צחקקה באותו איפוק מנומס…). הפריחה כבר לא הייתה בשיאה אבל בפארק אונו (Uno) הרחב נמצא עץ פורח ושם פגשנו את שאר משתתפי הסדנה. אייאקה נתנה הסבר קצר על מהות שיר ההאיקו (Haiku) והחוקים לכתיבתו ואז ביקשה מאיתנו לשוטט ביחידות בפארק השוקק ולכתוב את השיר באנגלית. לאחר מכן משורר האיקו צעיר שהתארח בסדנה (ונחשב לאחד הידועים ביפן!) תרגם את השירים שלנו ליפנית והעתיק אותם לקנבס בקליגרפיה מרשימה. כל היום החיוך לא ירד לדניאלה ולי מהפנים, האינטראקציה עם אייאקה והיפנים היתה כל-כך קסומה וללא ספק מהחוויות האנושיות המרגשות ביותר שחוויתי ביפן ומחוצה לה.

7. איך אומרים "נקעתי את הרגל" ביפנית? 
התומכת הראשית בטיול של חודש בלבד במדינה מתקדמת כמו יפן היתה אמא, שיותר משמחה לשמוע שאני לא מתכננת להיזרק בהודו או להצטרף לכת בקולומביה. כפיצוי על כך השתדלנו לפחות להקפיד על גינוני הטקס המקובלים לטיול אחרי צבא, כמו ללוות אותי בסנטימנטליות לשדה התעופה, לחכות לי בחזור, ולא לישון בלילה מרוב דאגה. לחלק האחרון דאגתי באופן אישי כשבאמצע הטיול מעדתי על עשב חלקלק ועיקמתי את כף הרגל. לא בכל נפילה נגרם נזק אך מכיוון שבאופן קוסמי לחלוטין הדבר קרה לי בדיוק שנה לפני כן ברגל השנייה וגרם לשבר ממשי, לא נותר לי אלא לבכות על גורלי המר ולקונן על הטיול שנגמר בטרם עת. לאחר 3 שעות נסיעה ב-3 כלי תחבורה שונים – שכן השתדלתי להיפצע במקום אסטרטגי, אי בשם נאושימה (Naoshima) – הגעתי צולעת בכאב למרכז הרפואי בעיר הקרובה, שם ניתן לי הטיפול החינני והמסור ביותר שקיבלתי מימיי. החל מנהג המונית שיצא יחד איתי לוודא שהגעתי לבית חולים מתאים, דרך המזכיר הרפואי הצעיר (והחתיך) שרוב השיחה עמו נעשתה בגוגל טרנסלייט, הרופאה שצחקקה במבוכה כשלא הבנתי את האנגלית במבטא היפני שלה, והאח שהדגים בגופו את התנוחות לצילום הרנטגן. באותו היום לא הספקתי להצטלם עם הדלעת המפורסמת של יאיוי קוסאמה (פסל מפורסם שמוצג באי נאושימה), אבל זכיתי במנה גדושה של טוב לב יפני ובחוויה ייחודית שתיחרט בזיכרוני. המרכז הרפואי באוקאיאמה מצדו יזכור את הבלונדינית ההיסטרית שחשבה שהיא שברה את הרגל…

8. שני ירחים בשמים 
הסופר היפני הארוקי מורקמי כבר ממש לא זר בארץ וספריו הם מהאהובים עליי ביותר. דמויותיו המורכבות וחייהם המודרניים הכירו לי צד אחר של יפן, אורבני וריאליסטי. אך את הריאליזם של מורקמי יש לקחת בעירבון מוגבל – את עלילותיו הוא נוטה לטוות על קו התפר בין מציאות לפנטזיה, בוחן שאלות של גורל בעזרת התרחשויות חריגות על גבול המיסטיות מבלי להסגיר את מקורן. ב"1Q84" מרובה הכרכים שנחשב לפסגת יצירתו, הדמויות מטילות ספק במציאות בעקבות הופעתם של סימנים קטנים ומשונים, כדוגמת זריחתם של שני ירחים בשמים בכל לילה. יפן היתה עבורי בדיוק ככה – מציאות מהולה בקסם, מקום חי וממשי ויחד עם זאת משונה ופנטסטי. בין אם בתחנה שכוחת אל הצופה לאוקיינוס, כה מבודדת ושלווה שתהינו אם האוטובוס האחרון מאחר או שהוא בכלל לא קיים, או בפגישה מקרית להחריד על גבעה בכפר עם צעיר יפני שחולם לבקר בירושלים וללמוד עברית – בשמים של יפן שלי תמיד זרחו שני ירחים.

9. טוקיו 
קטונתי מלתאר את העיר המופלאה והמטריפה ביותר בכל יפן, ובשבילי גם בעולם כולו. לביטוי באנגלית Overwhelming אין תרגום מדויק בעברית אך הוא המתאים ביותר לתאר את התחושה שטוקיו מעוררת. התחלנו וגם סיימנו את הטיול שלנו בטוקיו ובדיעבד זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר – זו העיר ביפן שתרצו לחוות בה גם את השוק הראשוני וגם את הגראנד פינאלה. מצד אחד שפע מסחרי ואנושי שהעין לא יכולה לתפוס ומצד שני הזקן היפני שבמרחק סנטימטר ממני מעלה על המסוע סושי טרי במסעדת מטר-על-מטר בתחילת הסמטה, טוקיו עבורי היתה הפעם הראשונה שתפסתי כמה העולם הזה גדול מהחיים.

10. פריחת הדובדבן 
"פריחה מושלמת היא דבר נדיר. אתה יכול לחפש אותה חיים שלמים, ואלו לא יהיו חיים מבוזבזים." למשפט הזה מתוך הסרט "הסמוראי האחרון" התוודעתי לפני מספר שנים ונצרתי אותו בזיכרוני, מבלי לדעת שעוד אזדקק לו בעתיד. אני אגיד את זה בפשטות: הטיול שלי ליפן התבסס כולו על פריחת הדובדבן. התאריכים, המסלול, התכנון וגם הציפייה עצמה, נבנו סביב התשוקה המתגברת שלי לחזות באביב הורוד והיפה ביותר שתועד על כדור הארץ. שבועות ספורים לפני הטיסה הגיעו דיווחים שהפריחה הקדימה, והטיול שלי היה ככה קרוב מלהפוך למרדף נואש וכבוש אכזבה אחר כל עץ דובדבן שהילתו הורודה עודנה קיימת. מהר מאוד גיליתי שאת אותם עצים אפשר לזהות – או בעצם, לא לראות בכלל – באמצעות נחיל האנשים והמצלמות שסגר עליהם. אותה פריחה מושלמת אכן הפכה לדבר נדיר, מה שגרם לי להתרגש ממנה הרבה יותר כאשר נתקלתי בה, ולצד זה למדתי לאהוב ולהעריך את היופי העצוב של פריחה בדעיכתה – כתמים ורודים בודדים על רקע הירוק המתחדש, עלי הכותרת הנושרים באיטיות, ההתרגשות הנוצצת בעיניו של השומר הזקן כשהוא מקבל את פניי לגן דובדבן קמל שחשיבותו חלפה יחד עם העונה. כמעט החמצתי את פריחת הדובדבן, ועם זאת לא הרגשתי שהחמצתי דבר.

נועה בר-ניר

About נועה בר-ניר

חיילת משוחררת ושופוהוליק בקבע. אוהבת תאטרון, קולנוע, ספרים, עיצוב, ואת פרנק סינטרה. מתבטאת הכי טוב במילים ובבגדים, מאמינה בפיות ובקניות באינטרנט.