על סטניסלבסקי, איקאה, ולמה אני כבר בקושי קוראת ספרים

מאת: נועה בר-ניר.

תמונת מצב: יום שבת, שש בערב. החדר שלי מסודר ומדיף ריח של מבשם אוויר ביתי שמריח יותר כמו החנות בה נרכש. התריסים מוגפים ואור בין-ערביים מציף את החדר. אני יושבת ליד השולחן הנקי עם הלפטופ, שומעת פלייליסט של בילי הולידיי ברקע ושותה מים עם מלפפון ולימון מכוס זכוכית שנראית כמו צנצנת. בקובץ הוורד הפתוח יש אולי פסקה אחת, פסקה שהתחילה את דרכה בעשר בבוקר ועברה את כל כברת הדרך המתוארת כאן לפניכם כדי להיכתב.

ישנה תורת משחק מפורסמת אותה הגה הבמאי הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי, המתייחסת לעבודת השחקן המסייעת לו להתחבר לדמות אותה הוא מגלם. כשהייתי בחוג תאטרון נגענו בשיטת הזו מעט אך עיקרון אחד בה תפס אותי במיוחד, שיטת ה"פנים-חוץ" מול "חוץ-פנים". שחקן העובד בשיטת "פנים-חוץ" מנסה קודם כל להתחבר לדמות מבפנים ולהזדהות עם הרגשות שלה, ואז לתת להם ביטוי פיזי וחיצוני- אני מרגישה עצב וזה גורם לי לבכות או להיראות מדוכדכת. באופן אישי אני מזדהה יותר עם האופציה השנייה, ההפוכה, שאומרת שאם אני אתחיל מה'חוץ' ואסגל לעצמי את הסממנים הפיזיים והחיצוניים של הדמות, ה'פנים' שלי יושפע וכך אוכל להזדהות איתה. אם אסתובב עם פרצוף חמוץ ואמנע מעצמי לחייך משהו בתוכי יעכיר ומצב הרוח שלי ירד, ולהפך- אני יכולה להרגיש עצבנית ונוקשה אבל ברגע שאני מחייכת בכוח וצוחקת בקול משהו בי מתרכך מטבעו. מוכר קצת, לא? בתאטרון זה נקרא שיטת סטניסלבסקי, ובחיים האמיתיים קוראים לזה "פייק איט 'טיל יו מייק איט". כמעט כולנו מעמידים פנים ומשדרים תחושות שהיינו רוצים להרגיש במצב נתון, לא רק כדי לשכנע את הסביבה בכך אלא גם את עצמנו. כשאנחנו נקלעים לסיטואציה שדורשת מאיתנו לשדר משהו אחר מאיך שאנחנו מרגישים, אנחנו מזייפים את זה, ולפעמים בלי לשים לב שוכחים באיזה מצב רוח היינו קודם. בחורות למשל משקיעות הרבה יותר בהופעה החיצונית שלהן דווקא בבוקר בו הן קמות על רגל שמאל, בתקווה שאיפור טוב ואאוטפיט נכון יגרמו להן להרגיש טוב יותר עם עצמן. יש לי גם דוגמא הרבה יותר פשוטה- בגדי ספורט. כל פדלאה מן השורה כמוני תעיד שטייץ צבעוני של 'נייקי' הוא הדבר היחיד שיגרום לה לעשות קצת פעילות גופנית, כי הוא משווה לנו מראה של ספורטאיות ומעניק לנו יותר ביטחון לצאת מהבית ולרוץ. לפעמים ה'כאילו' הזה באמת יכול לשנות לנו את היום ולפעמים הוא סתם כלי חברתי, אבל שיטת ה'חוץ-פנים' עוזרת לכולנו, ובלי לשים לב עושה אותנו גם קצת שחקנים (ואז גם כל העולם במה ושייקספיר יכול לנוח על משכבו בשלום).

אבל האם ה'חוץ' הזה מדבר רק על הופעה והבעת פנים, או שזו גם הסביבה שלנו? הרי כל תורת הפנג שוואי עוסקת בהשפעה של סידור ועיצוב הבית על איכות החיים שלנו. מארי קונדו היפנית הפכה לגורו (וגם למיליונרית) כשפיתחה שיטת ארגון שעשתה סדר לא רק בביתם של לקוחותיה אלא גם בחייהם. הרבה אנשים נוטים לעסוק בניקיון ובסידור הבית דווקא בתקופות שהם מוטרדים או מתמודדים עם משברים, כאשר ברור שזה מנגנון הגנה פסיכולוגי המנסה להשליט סדר במשהו פיזי בזמן שהנפש שרויה בבלגן. זה גם לא חייב להיות משהו טרגי, תנסו לחשוב על סיטואציה טריוויאלית יותר- ערב שלפני מבחן חשוב או ראיון עבודה בו אתם מחליטים פתאום לקפל מחדש את כל הבגדים שבארון. עזבו את זה, אני מקטינה לכם אפילו יותר את הפרופורציות- לקרוא ספר.

מתי בפעם האחרונה קראתם ספר? ככל הנראה באיזו חופשה כשהתנדנדתם בערסל ליד הבריכה. תשאלו בחורה שנוסעת לנופש מה היא מתכננת לעשות, והיא תענה לכם: "ים, בריכה, בטן-גב, לקרוא איזה ספר". האם קריאת ספר היא אטרקציה בלעדית לנופשים בבית מלון? אם אני כל-כך רוצה לקרוא ספר, למה לא להישאר בבית ופשוט לקרוא? כי גם קריאת ספר היא מעין מצב נפשי שלא תמיד קל להיכנס אליו. כשאני קוראת אני רוצה להיות רגועה, מרוכזת, מכילה, וכשאני נופשת אני גם ככה שרויה בשלווה מסוימת. הבית לעומת זאת הוא תזכורת למציאות על שלל בעיותיה וחובותיה, ולכן אני מרגישה צורך להכין את הקרקע. אני רוצה שיהיה לי נוח, לכן צריך לסדר את המיטה. וגם שלא יהיו הסחות דעת, לכן ערמת הבגדים על הכיסא חייבת להיעלם. ואם כבר החדר שרוי בכזו רגיעה, למה לא להכין איזו כוס תה חמה? ואם כבר תה, אז אולי אני אקטוף נענע מהחצר. אבל תה בלי עוגה ליד? ואם כבר השקעתי בספל וצלחת מעוטרים, ועל המצעים הלבנים עם האור המשגע מבחוץ זה נראה מהמם, אז לא נצלם תמונה? ואם כבר אז אולי תמונה ליד העציץ החדש והכריות הצבעוניות מאיקאה?… וכך מגיעה כבר השעה שש בערב שבת ואני עדיין יושבת בחדר, עם הספר והתה או הלפטופ והמים בכוס שנראית כמו צנצנת, ולא קראתי עדיין עמוד אחד ולא כתבתי אפילו פסקה אחת. הכל מסביבי מונח במקום חוץ מדבר אחד- הפוקוס שלי, שלא שמע על סטניסלבסקי ולא מתרשם מאיקאה, ולי כבר אין 'פנים' ואין 'חוץ' ואני מרגישה יותר שחקנית ממה שהייתי אז בחוג תאטרון.

אז מה, לא נצלם תמונה?

אז מה, לא נצלם תמונה?

בסוף הצלחתי לכתוב יותר מפסקה אחת, לזה נוכחתם ברגעים אלו ממש. אפשר לומר שהשיטה עבדה. התחלתי עם ה'חוץ'- הכרחתי את עצמי להיכנס למה שאני מדמיינת כחוויית הכתיבה האידיאלית, ויצאה לי בקושי פסקה. אבל אז החלטתי שאני לא קמה מהכיסא, לא משנה כמה הסחות דעת יציקו לי בדרך, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע אל ה'פנים' ולהתרכז אך ורק בכתיבה. דבר אחד בטוח- משהו חשוב באמת יבוא מבפנים ולא מבחוץ. אני כבר כותבת מספיק זמן כדי להכיר את עצמי ולדעת שאם אני רוצה להגיע להספק של שעה כתיבה אני צריכה להכין לרשותי שלוש שעות לפחות. זו אולי לא חוויית הכתיבה האידיאלית, אבל זו חוויית הכתיבה שלי. זו הדרך שלי להגיע ל'פנים' שלי. ומה הדרך שלכם? 🙂

נועה בר-ניר

About נועה בר-ניר

חיילת משוחררת ושופוהוליק בקבע. אוהבת תאטרון, קולנוע, ספרים, עיצוב, ואת פרנק סינטרה. מתבטאת הכי טוב במילים ובבגדים, מאמינה בפיות ובקניות באינטרנט.