תתחילי להתנהג כמו אמא

מאת: נועה הנדין

"את בטוחה שזה לעניין?" שמעתי מהתא שלידי אמא אחת אומרת לבת שלה, שגם היא אמא אחת של גורה אחת ששכבה בעגלה, צוחקת למנורת תקרה ועוד לא יודעת לאיזה סחרור אינסופי בלונה פארק היחסים של אימהות ובנות היא נכנסת. "מה זאת אומרת?" שאלה הבת שהיא גם אמא בעצמה כבר חודשים בודדים שמרגישים לפעמים מאוד בודדים. מאוד-מאוד בודדים. "את כבר אמא", ענתה לה האמא שהיא כבר סבתא, "את צריכה להתחיל להתלבש כמו אמא".

רסיסי החץ הזה, שנורה מפיה של האמא שהיא כבר סבתא, הגיעו ישירות מהתא שלידי לתא שלי, ופגעו לי בול בבטן הרכה.
כי גם אני כבר אמא. הזעזוע גרם לי להרים את מבטי אל הראי, להסתכל בעצמי על עצמי ולתהות אם האמא שנשקפת מולי לבושה כמו אמא- אם המכנסיים לא צמודים מדי, אם החולצה לא חשופה מדי, אם הג'ינס לא ג'ינס מדי ואם אני לא פאתטית מדי.

לראשונה בחיי הבנתי את משמעות הביטוי "שתיקה רועמת".

השקט בתא שלידי היה כמעט מחריש אוזניים והוא הופר רק בזכותה של תינוקת בת חודשים בודדים שהרגישה פתאום בודדה. יצאתי בשקט מהתא שלי, דוחפת בעדינות את העגלה שלי עם התינוק שלי, שישן ובכלל לא הבין איזו דרמה התחוללה סביבו. סביר אגב שבעתיד, גם כשיהיה ערני לגמרי הוא לא יבין דרמה שכזו בהיותו נטול רמות האסטרוגן הדרושות להבנת הסיטואציה.

עמדתי ביציאה מהחנות בידיים נטולות שקיות ומעבר להבנה הבסיסית שאין לי מה ללבוש לאירוע שלשמו התכנסנו כאן אני והצמוד שלי בחודשי חייו הראשונים, הבנתי שכל חיי הבוגרים ידעתי כמה גדולה ההשפעה החברתית על המראה החיצוני של נשים אבל זו שמתייחסת למראה החיצוני של אימהות גדולה פי כמה.

באופו כמעט אבסורדי דווקא מאז שהפכתי לאמא התחלתי לחבב את עצמי יותר מהרגיל- וזה אבסורד כי כמו רבות מחברותיי למין הנשי היו לי תקופות ארוכות בהן אני ועצמי לא הסתדרנו, לא התחבבנו אחת על השנייה ועשינו רע, רע מאוד אחת לשנייה כשניסיתי להתאים את עצמי לציפיות לא ריאליות, מכאיבות ומדכאות. דווקא כשהפכתי לאמא משהו בי נרגע ביחס לציפיות מעצמי (ביחס לכל השאר שום דבר בי לא נרגע, בדיוק להיפך, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת)- זה כמובן לא קרה בחודש הראשון, וגם לא בחצי השנה הראשונה, אבל בשלב שבו הפסקתי רק להסתכל על עצמי במראה והתחלתי להביט על עצמי ראיתי משהו שאהבתי. זו לא הייתה סתם דמות נשית שאוכל לחיות איתה בשלום אלא אישה שעברה חתיכת חוויה- שאת החלקים הכואבים עד אימה שבה ימחק הזיכרון הגופני שלה- והיא דווקא בסדר, ממש בסדר. אפילו בסדר גמור.

אז איך מוסבר הקונפליקט הזה שבו דווקא כשאת מתחילה לחבב את עצמך, לקבל את עצמך ולחגוג את עצמך מסגלת לה החברה גינוני צ'רלי צ'פלין ומבלי להגיד דבר מתבלת את נוכחותך בפנטומימה המבהירה מה הם חושבים על אורך המכנסיים או עומק המחשוף.

למה? כי הם לא הולמים כשאת אמא.

ומה לגבי השיח, השיחה והעוצמה? גם הם חלק מפסטיבל האבסורד הזה כי אחרי שנים שבהם התלבטתי איפה נמצא הקול שלי, למי הוא שייך ומה עוצמתו, ברגע אחד (או בכמה שעות) חשפתי אותו- את כל מנעד הדציבלים שלו- בחדר הלידה כשסביב מיטתי אנשי מקצוע זרים לגמרי וסביב החדר שלי אנשים שיאלצו לבחון את עובי עור התוף שלהם לאחר שנכחו מבלי שבחרו במופע האימים הווקאלי שסיפקתי אני; הבחורה מאחורי וילון מספר 1. אחרי החוויה החוץ גופית-תוך גופית הזאת את פתאום מוצאת שזה בסדר לדבר, זה בסדר להישמע, כי כולם כבר שמעו אותך והעולם ממשיך להסתובב סביב צירו.

ולא, זה לא רק בגלל הצרחות, זה גם ואולי בעיקר כי את מרגישה משמעותית, חשובה ורלוונטית- את ושותפך למסע הופכים לאחראים לגורלו וחייו של יצור קטן ומתוך כך אנשים מחכים לשמוע את מוצא פיכם- אתם הפה שלו עד שהוא יוכל להתבטא בעצמו- וזה עניין של תקופה לא מבוטלת.

חוץ מזה כל מה שבחרת עד עכשיו לא להגיד על עצמך בעצמך, כל מה שה"החלקת", ביטלת, זנחת, דחקת- את תגידי ותשמיעי כשמדובר בילדים שלך- זה אינסטינקט חייתי כמעט- עלי ובפני שיגידו מה שיגידו, עד שזה מגיע לילדים שלי.
שם קולי נשמע יופי. אז דווקא כשאני כבר בוחרת לדבר ולהשמיע, דווקא כשיש לי ביטחון ואני מרגישה רלוונטית, דווקא אז אני צריכה להנמיך את הטון או להוציא מילים מסוימות מהלקסיקון?

למה? כי הם לא הולמים כשאת אמא.

ההגדרה המילונית לכינוי "אמא" היא: 'אישה שיש לה ילדים, הורה ממין נקבה'. לא כתוב שם איך היא מתלבשת, מדברת או מתנהגת. לא כתוב לאיזה חנויות היא יכולה להיכנס, לא כתוב מה וכמה היא צריכה לבשל (ואם היא בכלל צריכה לבשל), לא כתוב כמה זמן היא צריכה להיות עם הילדים שלה, כמה זמן היא צריכה להשקיע בעצמה או בקריירה שלה, כמה היא צריכה לשקול, כמה ילדים היא צריכה ללדת, כמה מכונות כביסה היא צריכה לעשות בשבוע ובאיזה גוון לצבוע את שערה כדי להחביא את הגנים או הקשיים (או שניהם) שנותנים אותותיהם בצורת שערות לבנות סוררות.  לא כתוב שם מה כן ולא הולם כשאת אמא.

בשביל כל העולם אני אמא, אבל בשביל המשפחה שלי אני כל העולם- זאת חתיכת מחויבות- 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה- מה שאומר שיש לי 1440 דקות בהן אני יכולה להציל את המצב או לפשל בגדול. כל יום, יום אחרי יום. אז אם אני צריכה לעמוד באתגר הזה- ואני עומדת בו לעיתים בקלות, לעיתים בגבורה ולעיתים בקושי רב, כזה שמצמיח שערות לבנות סוררות- זה אומר מבחינתי לפחות, שאני אלבש מה שאני רוצה, אדבר איך שאני רוצה, ואתנהג איך שאני רוצה, כל עוד אני שומרת על כבודי שלי וכבודם של הסובבים אותי, ללא קשר לטייטל שלי.

אני לא אתחיל להתנהג כמו אמא, אני פשוט אמא.

צילום: דליה שחר // הלבשה: מחסני לב- השכרת תלבושות 

נועה הנדין

About נועה הנדין

נועה הנדין היא בעלת עמוד הפייסבוק "חיים של אמא", בלוגרית, אחת מכוכבי הרשת של וואלה Buzzit, כותבת ומפרסמת טורים ומדורים שונים בעיתונות הכתובה והמקוונת, מרצה, יזמית, ומעל לכל אישה ואמא שמשתדלת להוכיח כל בוקר מחדש שג'גלינג לא קורה רק בקרקס.