חודש המודעות לסרטן צוואר הרחם

חודש המודעות לסרטן צוואר הרחם

אלאור בובליל על ההתמודדות והנצחון.

חודש ינואר הוא חודש המודעות לסרטן צוואר הרחם וזו אחת הסיבות שבגללן החלטתי לשתף אתכן בסיפור האישי שלי..
המסע שלי התחיל בחודש ינואר 2018. אחרי תקופה ארוכה בה חייתי בחו"ל עם בן זוגי ולא הקפדתי כלל על בדיקות שגרתיות אצל רופא הנשים, עם חזרתי לארץ החל לצוץ לו דימום שהופיע במהלך קיום יחסי מין. בהתחלה לא ייחסתי לזה כל חשיבות והייתי בטוחה שמדובר במחזור שהקדים. כשזה חזר בפעם השניה והשלישית, הבנתי שמשהו לא תקין ואני חייבת ללכת להיבדק. הייתי שאננה, לא חשבתי לרגע שאולי מדובר במשהו חמור, בן זוגי הפציר בי ללכת לגניקולוגית וכך עשיתי.

אחרי קבלת טיפול אנטיביוטי, בדיקת פאפ וביופסיה בצוואר הרחם, בחודש מאי 2018 התבשרתי כי יש לי סרטן. סרטן לא אופייני לגילי הצעיר, סרטן שיכול לפגוע ברחם שלי, ביכולת שלי להקים משפחה, סרטן שנכנס לחיי בסערה וטרף את כל הקלפים. הייתי בת 26 בסה"כ והיו לי את כל הסיבות לשאול את עצמי, מדוע דווקא לי זה קורה.  במיוחד בהתחלה, היו רגעים של פחד משתק שלא ידעתי מה לעשות איתו. הרגשתי שאני נכנסת לתוך תקופה של חוסר וודאות ענקית ושל פחד.

אמא שלי חגגה יום הולדת 60 וטסנו כל המשפחה ללונדון, שלושה ימים לאחר גילוי המחלה. היה לי כל כך קשה להרוס לה את הטיול המשפחתי שכל כך חיכתה לו ופשוט הדחקתי הכל פנימה במשך חמישה ימים. הייתי בתדהמה ענקית, עוד לא הבנתי באמת מה הולך לקרות איתי ובתוך כל הסערה הזו, מסתירה עמוק בפנים את הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו, לספר להורים על המחלה. ההורים שלי שהם הדבר היקר לי מכל.

בחודש יוני כשעברתי את הניתוח להסרת הגידול, ההורים שלי עדיין לא ידעו עם מה אני מתמודדת. שיקרתי להם ואמרתי כי אני עוברת הליך רפואי בבית החולים איכילוב, לא הזכרתי כלל כי מדובר בסרטן באותו שלב. חששתי שהם יגיעו לבקר אותי במחלקה האונקולוגית, מוקפת בנשים מבוגרת ממני במצב קשה, פחדתי שיגלו את זה לבד ועולמם יחרב, במיוחד אמא שלי שהיא מאד דרמטית.

עם הזמן הבנתי שאין מנוס ואני חייבת לספר לאנשים שסובבים את חיי. פחדתי שכולם יתחילו לרחם עלי, אבל היה אסור לי לעצור את החיים שלי. כמובן שרחמים לא יעזרו, אני מתפכחת ומבינה שאני הולכת לצאת למלחמה פיזית ונפשית. לרגע אחד, כל הפחדים שהיו לי מהסביבה, ניתוחים, הרדמות ובתי חולים, הכל נעלם ברגע ומצאתי את עצמי חזקה יותר מתמיד, נלחמת ומתמודדת כמו גיבורה אמיתית על חיי.

המילה סרטן בהתחלה היא כל כך מאיימת ומרתיעה, אך לשמחתי, הבנתי שסרטן בימינו זה לא גזר דין מוות.  עטפתי עצמי ברופאים מן השורה הראשונה, פעלתי מהר והתחלתי לנהל את המחלה. תוך זמן קצר מאד עברתי ניתוח להסרת הגידול, שימור פוריות ומיד לאחר מכן גם התחילו הטיפולים, הקרנות וכימותרפיה. פקדתי את בית החולים שיבא מידי יום להקרנות, בחרתי את השיר שעושה לי הכי שמח על הלב והתחלתי לספור את הימים עד לסיום הטיפולים. חלמתי על הטיול שאעשה לאחר מכן עם בן זוגי, חלמתי על חופש ועל החיים שלי הנורמליים והשגרתיים שאני רוצה בחזרה.

אני זוכרת שהאונקולוג פגש אותי והודיע לי כי מצאו גרורה ואני חייבת להתחיל כימותרפיה. חיי בסכנה וזה נשמע אבסורד, אבל הדבר שהכי פחדתי לשמוע ממנו, זה שינשור לי השיער. לא הייתי חרדה לרחם שלי, כמו שחששתי להתמודד עם עצמי מול המראה, ללא שיער, קרחת ועירומה. הסרטן לימד אותי המון על עצמי, עזר לי לזהות את הדברים החשובים באמת בחיים ולהתמסר אליהם. נכנסתי לשגרת חיים בריאה, התחלתי לעשות יוגה, הלכתי לפסיכולוגית לשיחות, חזרתי לכתוב, בישלתי, צילמתי, הקפתי את עצמי שאנשים שעושים לי טוב ומרימים אותי.

הייתי בין הנשים הבודדות בישראל שחלו במחלה בגיל כל כך הצעיר. בהתחלה, אף רופא לא העלה בדעתו כי מדובר בסרטן. היום בדיעבד, אני מבינה שאם הייתי יותר מודעת, אולי הייתי מצליחה למנוע את המחלה. הרבה נשים לא יודעת זאת, אבל אפשר למנוע את סרטן צוואר הרחם ולעצור את התפתחותו עוד בשלב הטרום סרטני.

באוקטובר האחרון חגגתי שנתיים של פט סיטי תקין, אני בריאה וזה מאחורי.

לאור החוויה הקשה שעברתי, החלטתי אחת לשנה לציין את חודש המודעות לסרטן צוואר הרחם בקמפיין שנקרא "אל תמרחי את הזמן".
סביר להניח שאם לא חוויתן מקרוב, אתן בקושי יודעות משהו על סרטן מסוג זה, הוא הרבה פחות סקסי מסרטן השד ולכן כמעט ולא מרבים לדבר עליו. הקמפיין נועד להזכיר לכל הבחורות הצעירות והנשים ללכת להיבדק, אפילו בתקופת קורונה, לא להזניח את הבריאות, להיות קשובות לגוף, לקבוע תור לאמא, לאחות, לחברה. לא משנה בנות כמה אתן, ברגע שהתחלתן להיות פעילות מינית, אתן חייבת להיות במעקב אחת לשנה.

גילוי מוקדם מציל חיים, אל תמרחו את הזמן כמוני.

עמוד האינסטגרם של הקמפיין: cervical_cancer_@

אז מה חשבתם?

שתפו איתי

אולי יעניין אתכם גם:

הכתבות הנצפות ביותר בקטגורית בלוג

תגובות

Comments 2

  1. אז רק לומר לך שכל מה שכתבת עברתי בדיוק את אותו הדבר!בגיל כל כך צעיר בדיוק באותם חודש באותה שנה ובאותו בית חולים הזוי!
    אני בחיים לא נכנסת לכתתבות האלה זה עושה לי חרדה רק מלקרוא מה עברתי וזו פעם ראשונה שאני קוראת כתבה שבא לי להעתיק לי אותה לקיר שלי למען נשים!!!!!
    יואו אני עוד בהלם שעברת את זה ממש כמוני באותו זמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *