סרט הודי

יערה בנבנישתי מספרת על המסע הקסום שלה ושל בן הזוג.

אין שום חוויה שחוויתי, שום מקום שהייתי בו שאני יכולה להשוות להודו.

טסנו אני ואור לבד. אנחנו מבלים הרבה זמן יחד, אבל כמעט תמיד בסוף יום, כשהראש בים המשימות, בשגרה, בחוסר שקט. הודו הייתה אי של שפיות, שיחות בלי מגבלת זמן, ערבים ארוכים של ביחד בלי הסחות דעת. לא תכננו יותר מידי ופשוט נתנו לשקט שלה להוביל אותנו. הסתכלנו באינטרנט, בחרנו שני עוגנים, לה, עיירת מוצא לטיולים בחבל לדאק שבצפון ורישיקש המוכרת יותר והסכמנו שנתמסר לספונטניות.

טסנו מהארץ לדלהי. כמה פחדתי מהנחיתה בדלהי. ממראות קשים ברחוב, הכלבים והאנשים, מריחות בלתי אפשריים, מצפצופים. וואוו כמה פחדתי מהצפצופים. בארץ צפצוף מקפיץ לי את הג'ינג'י ברגע. כולם הזהירו אותי מדלהי, אבל הטיסות לא השאירו לנו ברירה ובילינו שם יום. היה לנו מזל ואת היום הזה העברנו עם חברים שהגיעו באותה טיסה עם המשפחה וצירפו אותנו לטיול המאורגן שלהם. דלהי צבעונית ועמוסה, רועשת ומעניינת והצפצופים הופכים ברגע להיות פסקול שמכתיב את הקצב המהיר. אסור. לעצור. לרגע. וזה נפלא.

המראנו לפנות בוקר אל עבר לה הקסומה שבצפון הודו, במדינת ג'אמו וקשמיר. מהחלון ראינו זריחה מדהימה ששרפה את השמיים, את פסגות ההימלאיה המושלגות מתערבבות בעננים סמיכים. נחתנו במקום שנראה כפני הירח, בגובה 3500 מטר, גובה שכמעט ואין בו חמצן, אבל אחרי מה שראינו בנחיתה, הרגשתי שזו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שיש לי כל כך הרבה אויר לנשימה.

לה היא עיר מוצא לטיולים באזור והיא מלאה חנויות, בתי קפה, מסעדות. רגע. אל תתנו למשפט האחרון לבלבל אתכם. זה לא טיול קולינרי. זה רק אומר שבשונה מהמשך הטיול בצפון בלה אפשר היה לבחור בין כמה מקומות שמגישים אוכל עם טעם שאור היטיב להגדיר בתור טעם נרכש. כזוג שמתכנן את החופשות שלו לפי אקסל מסעדות וברים וחושב בארוחת בוקר מוגזמת מה יהיה בארוחת צהריים, חשבתי שהמחסור הקולינרי של הודו יהיה מקור התבאסות רציני. אבל גם כאן הופתעתי. חוסר העיסוק במשהו שמהווה חלק כל כך מרכזי ביום יום שלנו, מפנה המון מקום למחשבות אחרות, להתייחסות לאוכל כדלק ותו לא. זה לא אומר שלא הזמנתי משלוח של כל האוכל שאני אוהבת בתל אביב כבר בדרך מהשדה הביתה, אבל לתקופת הטיול, התמסרתי לפשטות גם בתחום הזה.

טיפסנו לארמון לה, צעידה של שעה אבל עלייה של 1500 מטרים. זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. אבל זה כל כך כל כך שווה את זה. נוף עוצר נשימה של מרחבים מדבריים אינסופיים, עצים ירוקים, פסגות מושלגות ו-ניחשתם נכון, הרבה פחות אוויר.

אחרי יומיים של התאוששות שבתחילתם כל צעד הרגיש כמו מרתון, החלטנו שאנחנו בשלים להמשיך לטיול. נסיעות בהודו נוגדות את חוקי ההיגיון. בנסיעה הראשונה תרגישו שזה נס ששרדתם. עם הזמן מבינים שלא היה בה שום ייחוד. בכל נסיעה תהיה תהום לא סבירה למרגלות שביל צר מלהכיל, נהג חצי מנומנם ומהירות המראה. איכשהו, זה עובד. בנסיעה השלישית כבר נמנמתי בבטחה.

נסענו במרחבים אינסופיים, שעות של שקט, מחשבה, שיחות ארוכות על הכל ועל כלום. בין כפרים מבודדים בתוך נופים עוצרי נשימה. הגענו לטורטוק, אחר הצהריים, אנחנו, הנוף וזהו. אחלה נוף אבל מה עושים בשש שעות עד שנרדמים? חשמל יש רק לשעתיים בערב. עשינו טיול בכל הכפר. עברה חצי שעה. כנראה שמדברים? כל כך הרבה זמן? אין קליטה, טלוויזיה, מחשב, רק נר לקרוא לאורו ספר. ביום השני אחרי כמה שעות נסיעה במדבר, ביקור במקדש טיבטי אדיר ממדים ואכילת צהריים בעוד "מסעדה" עם אוכל אכיל, בערך, הגענו לכפר נוסף. רוב המקומות היו סגורים כי סוף עונת המטיילים ומצאנו מקום לישון אצל משפחה מקומית, עם שלוש בנות מתוקות שראו בוליווד בזמן שאכלנו יחד עם כל המשפחה ארוחת ערב על הרצפה בסלון. יום למחרת הגענו לאגם פנגונג, אגם מטריף בחמישים גוונים של כחול. גם כאן הגענו לבית היחיד שפתוח לאירוח בתקופה, יחד עם עוד עשרת המטיילים הנוספים שהגיעו עד לאגם על אף שהטמפרטורות כבר יורדות מתחת לאפס. אכלנו כולם יחד ארוחת ערב, ראינו את כל הכוכבים שאי פעם נולדו בשמיים, ונכנסו לישון בחדר המאוד בסיסי שלנו.

הכל כבר יותר ברור. לא צריך לעשות הרבה. להיות נוכחים בסיטואציה, בעומק שלא מתאפשר ביום יום המערבי. לשים לב לכל פרט, לעומק הנשימות, השיחות, לקצב פעימות הלב. כפי שהמיינדפולנס הטיב להגדיר; הבאת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן הווה.

כל מה שאני אספר לכם על נופים ומקומות בהודו לא חשוב. זה העיקר. זה הקסם. זה האלמנט שמחזיר אנשים להודו פעם אחר פעם. ואת זה, בחרנו לקחת אתנו חזרה הביתה.