תחל שנה וקלישאותיה

מאת: נועה בר-ניר

מישהו צריך להגיד את זה: חופש גדול זה אוברייטד. לראשונה מאז התיכון, אם כי בסטטוס אחר ומעט מורכב (מובטלת אחרי הטיול הגדול? טרום-סטודנטית חסרת מעש? נראה לי שאסמן וי במשבצת שונות), אני מוצאת את עצמי שוב מעבירה ימים לוהטים במצב רוח צונן ומייחלת שאלה יתהפכו. אך לא משנה כמה ניסיון חיים אצבור בהתמודדות עם ה-Summertime Sadness (ראיתם מה זה, לנה דל ריי יכולה להיכנס לדיכאון גם בלי הקיץ הישראלי), נדמה שכל פעם מחדש אני נופלת למלכוד יולי-אוגוסט הגדול: האם להעמיד פנים שאני צוברת חוויות קיציות בחום בלתי נסבל, או לעשות בינג' במזגן ומדי פעם להציץ באינסטגרם ולקנא באלה שבחרו באפשרות הראשונה?

השבוע ניסיתי לאזן בין שתי האופציות ונפגשתי עם חברה בבית קפה, במזגן. אחרי שהשלמנו פערים דיברנו קצת על הבלוג שלי, ואני הודיתי שכבר זמן מה אני לא מוצאת משהו לכתוב עליו. "המוח שלי הפך לוואקום", הסברתי לה. כרגע אני נמצאת בתקופה מעבר משונה כזאת: הקבלה שלי ללימודים שחלמתי עליהם – לימודי בימוי תאטרון – ידועה לי זמן מה וממלאת אותי התלהבות ומוטיבציה, אך אלו פשוט הולכות לאיבוד בהמתנה לתחילת השנה באוקטובר הקרוב. מלבד כמה ספרים שהצלחתי לגייס עבורם את הריכוז שלי אני כמעט ולא עושה משהו מועיל או פרודוקטיבי. המוח שלי, כנראה מרוב ציפייה לעולם החדש שהוא עומד לקלוט, החליט להתרוקן מכל תוכן ולהפוך לוואקום שמושך אליו כל דבר שעובר לידו. וכמה שהגירוי יותר מיותר ומעיק כך הוא גם יישאב מהר יותר, וככל הנראה גם ישתקע. במילים אחרות, הנושאים שאני הוגה בהם בתקופה הנוכחית הם בגדי וינטג' למכירה ב-Etsy, ארוחת הצהריים הקרובה, מחשבות קיומיות חסרות מוצא ורעיונות יומרניים למחזות שלעולם לא ייכתבו.

"את מבינה? אני לא יכולה לכתוב על הדברים האלה בבלוג שלי" אמרתי לה. "או שזה כבד ומדכא או שזה סתם מיותר. אולי אני אכתוב פשוט פוסט מתבקש לקראת השנה החדשה או משהו כזה". היא מיד ביטלה זאת במבט שאומר, מתבקש? מתבקש מדי. והיא צדקה. הרי מה יותר נדוש מלפרסם לקראת השנה החדשה פוסט על, אהמ, השנה החדשה?

כל הרעיונות שחלפו בראשי, מהתפלספות על התחלות חדשות ועד להשוואה בין התלמידה שהייתי והסטודנטית שארצה להיות, נמחו בין רגע לנגד החשש לכתוב משהו צפוי וחסר חידוש. כמובן שבביטולה לא התכוונה החברה לבאס אותי – שתינו ניחנו במידה דומה של ציניות, מהסוג המתריע מפני מגע מקולל של קלישאות – אלא לטעון שאני יכולה לכתוב משהו יותר טוב מזה. אבל מה אם בעצם ההתחלה החדשה הזאת היא כן נושא שמעסיק אותי לאחרונה? מה אם יש לה באמת משמעות? אחרי כל השיעורים בבית הספר והקורסים בצבא של למידת ברירת-מחדל צפויה ובטוחה, של להיות תלמידה צפויה ובטוחה, אני זוכה סוף סוף לבחור את מה שאלמד ולצאת לדרך של התנסויות וגילוי עצמי – איזו סיבה יש לי לא להתמלא התלהבות אמיתית ונדושה נטולת כל ציניות? אולי המוח שלי הפך לוואקום לא רק כתוצר לוואי של חופש גדול חם ועצל. אולי הוא מתחיל לאט להתנקות מכל החששות, הספקות והעכבות, ולאפשר לי להתמסר לחוויה הזאת בלי לפחד כל הזמן מקלישאות. למען האמת, אנחנו כל כך פוחדים מהן שזה כבר פשוט קלישאה…

אז בסוף יצא לי פוסט נדוש וצפוי לקראת השנה החדשה, צפוי לא? רק חסר שאחתום אותו במטאפורות על דבש וגרעיני רימון. במקום זה אאחל שניגמל מהרגלים רעים של ביקורת עצמית, נגדיר מחדש את מה שמתבקש, וגם ברגעים של ריקנות נזכור שמוואקום יצא פוסט 🙂

נועה בר-ניר

About נועה בר-ניר

חיילת משוחררת ושופוהוליק בקבע. אוהבת תאטרון, קולנוע, ספרים, עיצוב, ואת פרנק סינטרה. מתבטאת הכי טוב במילים ובבגדים, מאמינה בפיות ובקניות באינטרנט.