אמא והעיר הגדולה

מאת: נועה הנדין

05:20. השעון המעורר החלופי שלי בשנה האחרונה- זה שמעיר בלי שמכוונים אותו מראש ומכיל את פונקציית ה"נודניק" היעילה מכולן- הגוזל שלי מבהיר שהגיע הזמן לקום. קימה של ממש, פיזית, לא רק לפקוח את העיניים באיטיות אלא ממש להוציא אותו מהכלא המסורג והצבוע בלבן-לא-רעיל שלו.  אחרי חצי שעה של תכנית בידור מהלכת בחסותי שנינו מאבדים את זה.

בצעד קיצוני, בהתחשב בשעה היותר מוקדמת ממוקדמת הזאת, ובחסותו של החורף הישראלי שלא ממש מזדרז להגיע אני מחליטה לרדת איתו למטה. היות ומדובר בגוזל בן שנה לא ניתן להשאיר אותו ללא השגחה יותר משנייה ולצפות שהוא ו/או תכולת הבית יישארו בחתיכה אחת, לכן כל מה שאני יכולה לעשות הוא להתלבש. ככה פשוט. בלי להסתרק, לצחצח שיניים או החלק הזה עם הדאודורנט. כלום. כן, אני האמא הזאת שיורדת למטה במראה ה'סתם זרקתי על עצמי משהו'. אבל על אמת.  אני חוגרת אותו באופניים שירש בלי אשור של ממש מאחיו הגדול והישן שינה עמוקה כמו מתגרה בדחפורי היקום כולו: "בואו, נראה אתכם מעירים אותי!" וממהרת לחדר השינה, שולפת מתחת לערימת הבגדים (שהפכה לחלק אינטגרלי מהספה) שמלה לבנה שהשארתי שם כשמלמלתי לעצמי התחייבות שאתלה אותה בארון כדי שלא תתקמט.

06:00 השמש עוד מתלבטת אם להתעורר ואנחנו ברחוב הריק מאדם, ציפור וחתול- וזו כנראה ברכה כשאת לבושה בשמלה לבנה מקומטת עם תחתונים כחולים שמבצבצים מתחתיה. ציונות…? לא נורא, האאוטפיט לא משהו אבל השיער בטוח מהמם! איך אני אוהבת את היום שאחרי החפיפה, אני מינימום ביונסה ככה עם הנפח. ואז אני עוברת ליד חלון ראווה. מינימום מויישה אופניק. אגב, גם הגוזל נמשה מביתו בפיג'מה ושיער פרוע, אבל עליו זה חמוד. הכול חמוד עליהם. ואז זה עובר. קוראים לזה להיות מבוגרים. בעודי מבועתת מהמראה שניבט אלי והציג לי אותי נו פילטר בשש בבוקר, הורדתי את ראשי לרצפה, חלפתי על פני ים חניות פנויות בכחול-לבן ודמיינתי איך אני חונה בכל אחת מהן, כי בעיר הזאת חנייה פנויה היא לא עניין שחולפים עליו ככה סתם, חנייה פנויה פה היא כמו טלפון מאראלה.

06:26 אוטובוס עוצר לידינו- איזה יופי; תנועה, התעוררות, חיים! ואישה אחת בלבד שיורדת ממנו בעצלתיים כמו מתבאסת שכבר הגיעה ליעדה. שני גברים נכנסים בזה אחר זה לסופר השכונתי. יש להם פרצוף של "נשלחנו". אנחנו שולחות ילדים לגנים, לבתי הספר ולחוגים ושולחות בעלים לסופר. הם חכמים, משכילים, מנהלים ועדיין כשהם מחזיקים רשימת קניות או הודעת טקסט מפורטת, הם נכנסים להיכל הקניות בפרצוף חרד מהרגע הזה שבו יחזיקו בקבוק ענק בריח כימי חזק עליו מתנוסס הכיתוב: 'אקונומיקה' ויתהו אם זוהי אכן אקונומיקה.

06:40 אנחנו מסתובבים על עקבותינו חזרה הביתה.
זרם המכוניות מתחיל להיות משמעותי יותר, חתול אחד עובר לידינו ומסתכל כמו מתעניין מה התחזית להיום ואם כדאי לעשות סיבוב קצר או ללכת לתפוס מקום בין חתולי החניון כדי להיות קרוב למכסי מנוע חמימים של מכוניות שזה עתה הרימו אמברקס. התעוררנו לפניך, עיר ללא הפסקה. למרות התואר הזה שלך, כנראה שבין 05:00 ל-06:00 בבוקר, קצת אחרי האפטר פארטי ולפני שהיום מתחיל את עוצרת לרגע, מבקשת שיעזבו אותך קצת בשקט, שיתנו מרגוע. יש בזה מן הנחמה לראות עיר מתעוררת, לדעת שגם היא עוצרת. שנים שסחפת אותי ובלבלת אותי וערבבת אותי. עשיתי בך יותר מדי דברים ופחות מדי דברים בעת ובעונה אחת. אהבתי ושנאתי, חייתי וברחתי. והיום ראיתי אותך מתעוררת באמת, לא כמו בימים רחוקים שבהם הלכתי אותך בצעדים זריזים של לפנות בוקר, ממהרת לחזור הביתה עם איפור מרוח וסירחון של עשן. היום התהלכתי בך לאט, נאלצתי להסתכל באמת. ואז הבנתי את הקלישאה- את יפה תל אביב. את באמת הכי יפה כשנוח לך. ואני?- אני לא נחה קצת יותר מחמש שנים, לא נחה ליותר מדקה, אבל נוח לי. נוח לי באימהות ונוח לי בך.

צילום: דליה שחר // עגלה: יויו + בייביזן

נועה הנדין

About נועה הנדין

נועה הנדין היא בעלת עמוד הפייסבוק והאתר "חיים של אמא", בלוגרית, אחת מכוכבי הרשת של וואלה Buzzit, כותבת ומפרסמת טורים ומדורים שונים בעיתונות הכתובה והמקוונת, מרצה, יזמית, ומעל לכל אישה ואמא שמשתדלת להוכיח כל בוקר מחדש שג'גלינג לא קורה רק בקרקס.