כוחה של אישה

כוחה של אישה

שלי דיין על הארה בחיי הנישואין.

אני זוכרת את הרגע בו הבנתי מה הוא כוחה של אישה. ברצינות, אני זוכרת את ההארה הזאת, עם מוזיקה מלווה בקולות מלאכים, כמו הרגע בו השליח של הפיצה מתקשר ואין דבר שישמח אותך יותר מהשיחה של האיש הזר על האופנוע.

את האמת שגם בלידה לא הרגשתי את ההארה הזאת, כי עברתי ניתוח קיסרי ובאמת היה פנאן, מורדמת לי מהבטן ומטה ורק מתרגשת עד דמעות עם גור (בעלי, לא גור הכלבים שיהיה החבר של יסמין) בחדר ניתוח, כשהוא בטעות נעמד לשנייה וחשבו שהוא רוצה להציץ בבטן הפעורה לרווחה שלי וישר צעקו לו: "חמוד פה זה לא נשיונל ג'אוגרפיק, תשב בבקשה!". כן זה היה מצחיק, הבן אדם לא רואה מרוב התרגשות ואהבה שמתפרצת לו מהעצמות, והם חושבים שיש לו זמן לסרט תיעודי על לידה של דובה בגוף של אדם כעבור 9 חודשים מדהימים של הריון. יש לי הרבה מה לומר על תקופת הדגירה המדהימה הזאת, באמת, כי גם בתקופה הזאת הבנתי מהו כוחה של אישה. הכוח והיכולת המטורפת שניתנה לנו בחסד לגדל בתוכנו תינוק קטן ומדהים כתוצאה מאהבה שאין לה גבולות. להיות בית לעובר ולהכיל אותו כשלפעמים את לא מצליחה אפילו להכיל את עצמך כן? ולהכיל גם את גור? ברצינות, ברגע שיסמין נולדה היא בסך הכל נולדה למציאות שכבר יש לה אח גדול, בעל הוא לגמרי עוד ילד נוסף במשפחה.

אז כמו שכבר אמרתי, ההארה הגיעה ביום העמוס ביותר שידעתי בחיי!
לימודים עד 16:00, ניסיונות לבשל לבעלי שבעבודה ולבטן הרעבה שלי בחצי שעה של הפסקה כל בערך 3 שעות, 3 מכונות כביסה כולל לתלות כן? ולמה 3? כי בקיץ אמא יקרה, אם את בבית ולא עשית 2 מכונות פלוס וניצלת את חומה המלטף והמייבש של השמש אין לך מה לדבר, לא עברת את המבחן, ואולי זאת רק אני? בכל מקרה, תוסיפו לרשימה את יסמין אהובתי, 24 שעות של טיפול ללא דופי, הכולל טיטולים והרבה סימילאק, גם כשלך לא היה ממש זמן לאכול, אבל מאז שהיא קיימת לשמחתי החלקית הפכתי להיות מקום שני בכל מה שנוגע לאוכל, לפחות כל עוד זה תלוי בי. אם תשאלו את יסמין, בינתיים היא נהנית לשחק באוניברסיטה שלה, שלא כמו באוניברסיטה שלי, באמת צריך להקשיב ולנצל את זמן הלימוד בה, במיוחד בזום.

וכשהגיע הערב, כרגיל נכנסו להתקלח יחד. כן כן ממש ככה ביחד, מנהג מקסים שסיגלנו לעצמנו, ביוזמתי הבלעדית, כשהיא יושבת עליי ואני מקלחת אותה רק בלי החלק של הלמלא לה את האמבטיה כי וואוו כמה שהייתי מותשת באותו היום. אז שיחקנו קצת עם הברווזים המאוד חברותיים שלה, פעם ראשונה שבאמת הייתה לי הכרות איתם. אני יכולה להבין למה היא מכניסה אותם לפה במהלך כל המקלחת, כנראה יש להם כבר הרבה במשותף, אבל את החלק הזה אמרתי ליסמין שעדיף שהיא תשאיר לעצמה, מגיע לה להנות יותר ממני.

התלבשנו ושכבנו יחד במיטה, הבקבוק מוכן והנה כבר נגמר כולו כעבור 7 דקות של אכילה מלווה בעפעופים ושפשופי ידיים כאילו מינימום היו לה 5 ישיבות צוות וילדים לדאוג להם, אבל בואו לא נשכח שגם האוניברסיטה שלה יכולה לעייף בגיל 6 חודשים.

היא נרדמה עליי כמו כל לילה, מחובקת ומחבקת אותי שכובה בטן מול בטן, כשברקע המוסיקה הנהדרת של Debussy - Clair de lune. הנחתי אותה במיטה שכבר מזמן לא רק שלי ושל גור כי איך אפשר לישון במיטה בלעדיה? וקמתי להתחיל את היום, אשכרה להתחיל להתעסק בי ובכל מה שקשור אליי שאין לו זמן בשוטף היומי.
התיישבתי כרגיל מול המחשב לכתוב את הספר המיוחל שלי ופשוט התחלתי לבכות. לבכות על העייפות, על העומס בבת אחת, על רגעים שאני מתאפקת מלקרוס אבל אסור לי, כי יש לי למי להיות מקור הכח. ובאותה רגע הבנתי כמה אין עליי, ואין עלינו הנשים. האמהות, לבחורות הרווקות בנינו יש עוד קצת זמן אבל חכו חכו, אתן תרגישו וונדר וומניות אמיתיות ביום בו תהיו אמהות. כי רק אמא/אשה נשואה תחשוב לפני התור לציפורניים על רשימת המטלות בבית (כמו שכבר אמרנו הספר יומי לכביסה בקיץ זה 2+ כן?). רק הן יחיו עם גבר/בן זוג/בת זוג וכל היוצא בזה אבל יהיו בלי התראה מוקדמת הראש המוביל והאחראי לבצע את כל מה שפעם חשבנו שקורה אולי מעצמו.

אז באותו הרגע שהבנתי כמה אני הכי חזקה בעולם, הכי יכולה והכי אחראית, הכי מסורה והכי מקצועית, הכי עייפה אבל גם בו זמנית, מנצחת באופן ראוי להערצה על כל מה שצפוי מאיש במאה ה21 שלנו, הרשתי לעצמי להפסיק לבכות ולדעת, שאישה חזקה לא בוכה שניתן לה כח על שכזה. היא ממשיכה להוות דוגמא לאחרים, ושהיא בסך הכל עוד אחת מיני רבות שעברו את אותן חוויות בחיים המרתקים שיש לעולם להציע.

הבכי משחרר, לא יעזור כלום. מדהים עד כמה שזה עובד, ועד כמה להיות מאופקת ליד יסמין כדי להיות לה לדוגמא ולכוח יכול לגזול אנרגיה ולהדחיק אותה למצבי רגיעה למימוש העצמי שלי בשעות הקטנות של הלילה. אבל אז, זה כמו מחסום כתיבה, צרילך לשבור כדי לבנות. גם בקוביות, זה הרי מה שאני עושה גם בשעות הפנאי שלי עם יסמינוש, שוברת ובונה כל פעם מחדש ושוכחת שזה טוב לישום בחיים שלי. וכשסיימתי למלא כמעט רבע כוס חד"פ על פי החישובים הלא מדוייקים שלי, נרגעתי והתחלתי לכתוב את מחשבותיי, כי ברגעי משבר אתה חושב מחשבות עמוקות כמו, עד כמה ירחיקו הקשרים הרומנטיים של יסמין עם הברווז הצהוב, הרי היא כבר מתקלחת איתו איזה תקופה וגם הכירה לי אותו רשמית היום אחרי שראיתי אותו כבר מציץ במקלחת פה ושם. אז כן, כמו שאמרתי, הכי משחרר מוזות על מחשבות עמוקות, עמוקות מאוד, וברגעים האלה יש לי את יצירות הכתיבה הטובות ביותר שלי. תודה ליסמין על זה.

כעבור שעה תמימה הבן הגדול שלי, אממ סליחה, גור בעלי, חזר הבייתה כשהוא נראה עייף אפילו יותר ממני ואני פשוט חשבתי איך זה אפשרי בכלל? אבל לכו תדעו, גם להם צריך להביא קרדיט לפעמים לא? מה הינו אחד בלי השני? ומה יסמין הייתה אם לא היינו אחד עם השני? הבנתן< הבנתן! צריך לדעת לפרוח גם כשעייפים, האהבה הייתה שם עוד לפני הברווז והפיל הלבן, ואם לא נטפח גם אותה אז מה עשינו באותו ערב עם 400 מוזמנים מיוזעים ושבעים ושמלת כלה אחת? לכן חשוב לדאוג גם לבעל הילד הגדול שלנו, כי באמת אבל באמת שהוא משתדל ולרוב הוא תמיד שם בשבילנו, גם אם נראה שאנחנו קצת יותר. אז הוא נכנס והכריז שהוא כמוני בזמן הריון - עייף ורעב ורוצה לישון. אז התחלנו בנשיקה כמו תמיד כשמישהו מאיתנו נכנס הביתה ואז הוא סעד להנאתו מול עונה נוספת של עוד סידרה סוחפת בנטפליקס, כשאני מגוללת לו את חדשות היום במבזק קצר של 5 דקות כשבסוף תמיד יש בוחן על מה שאמרתי כי לכי תדעי למי באמת הוא מקשיב. הוא עבר את הבוחן כשהגעתי לחלק שבכיתי ממש לפני שהוא הגיע, וכמו שהוא יודע הכי טוב הוא היה שם לצידי, מרחם ומבין ומחבק ובעיקר מוקיר את מי שאני, ואז מעודד במשפט משקף מציאות שכזה שאלו החיים, ונעבור גם את זה, גבר בסופו של דבר.

ובפעם ה100 הזכרתי לעצמי, כשאני שוכבת לו על הרגליים עם כרבולית 30 שקל מנומרת מפוקס (לא קרובת משפחה של עדן בן זקן אם רציתם לדעת), תודה לאל שיש גם ימים שכאלה, ותודה שיש בעבור מי לחיות ולטרוח, וגם בשבילי, אומנם בשעות הקטנות של הלילה, אבל הנה מה טוב ומה נעים לשבת על הספה בבית בסוף היום בנחת עם האחד שאני אוהבת, הבן שלי? בעלי? מזה משנה, כל עוד זה תלוי בנו נשתדל שהכל תמיד יהיה בסדר, כי זה מה שבסוף קורה בגלגל החיים.

קצת עליי

היי אני שלי מויאל, בת 21 מירושלים, צפונית מלידה ולנצח, בלב אבל החיים בחרו להוביל אותי לכאן. נשואה באמת באושר לחבר הטוב ביותר שלי, ואמא כבר חצי שנה לתינוקת המדהימה ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. כן כן, אני עדיין לא מאמינה שהיא שלי. חיי בהחלט השתנו מאז שהתחתנתי בגיל 19, ואחרי שנה כבר נהייתי אמא למרות שעם כל כמה שחשבתי שאוכל לתזמן את הנס הזה מישהוא למעלה בחר אחרת בשבילי, ולגמרי שלח לי את המתנה הטובה ביותר שקבילתי בחיי. החיים נהיו מעניינים יותר, מאתגרים. הם נהיו מאתגרים יותר אפילו בתקופת הקורונה שלנו, שגרמה למוח שלי לעבוד שעות נוספות כאילו גם ככה הוא לא עובד מספיק. להיות סטודנטית לסיעוד ובהמשך לרפואה, ולחבר את הרומן הראשון שלי כמה שיותר מהר בשילוב של טיפול בבית ובכלל בחיים ועוד להמשיך להתבגר ולקבל תובנות כי בכל זאת, אני בסך הכל בת 21, התברר לי כשילוב מהנה למדי. אמנם אני לא הראשונה להתחיל חיי משפחה בגיל שכזה, אבל במקרה נפלתם על סיפורי שלי. אני מרגישה שדווקא בגלל גילי הצעיר ומה שהפסקתי בו עד כה, החיים קצרים בהחלט מכדי שנעביר כל יום ללא דבר או שניים משמעותיים ומספקים עבורנו, ואני מאמינה שאנחנו פה בכדי למצות את כל מה שאפשר ללמוד ולייצר מעצמנו, כל עוד נבחר להתסכל בחיוב על כל דבר ונעריך מתנות שנופלות עלינו ביום בהיר, לטוב ולרע. וכך גם אני, מבינה וחווה על בשרי שאכן כל יום הוא לגמרי שונה מקודמו, וכל יום הוא הזדמנות מדהימה ויקרה מפז להגשים את כל שאיפותינו, מבלי לוותר ולהזניח את כל מה שנקרה בדרכינו במהלך החיים, בעיקר את המשפחה שהיא הבסיס להכל. אז תעריכו את מה שיש, ונצלו אותו, צרו הזדמנויות והביאו את היום, כי אם לא אתם, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומכם, ואלו עיקר תובנותיי לתקופה בה אנו נמצאים כיום.

אז מה חשבתם?

שתפו איתי

אולי יעניין אתכם גם:

הכתבות הנצפות ביותר בקטגורית בלוג

תגובות

Comments 1

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *