מרוץ החיים

מאת: נועה הנדין

זה נורא טרנדי עכשיו לעלות על טייץ, רצוי זוהר, ולרוץ. ואני לגמרי מבינה וגם לגמרי בעניין- בעיקר כי הטייצים של ימינו מחטבים ואוספים את כל מה שצריך (וצריך), אבל הטרנדיות הזאת היא בעצם החיים האמתיים שלי. שנייה לפני פרשנות שגויה בצורת תעופה עצמית שקושרת בין חיי לבין טרנדים זוהרים, אני מרגישה צורך להבהיר את הקשר:

תחשבו רגע על הכנה למרתון- גם אם אתם עצמכם עוד לא נשאבתם לעולם רווי האנדורפינים הזה, אתם בטוח מכירים מקרבה ראשונה אי אילו בני משפחה או חברים שכבר מזמן הצטרפו לקבוצת הרצים שולחי הידיים אל על ומעלי התמונות מקו הסיום לסטורי, כשהם לבושים חולצה זוהרת שתעיד גם בעוד עשור שהם חלק מהטרנד.

ומה כוללת שגרת האימונים של אותם מתאמנים מכורים? תזונה חדשה ובריאה יותר, התנזרות ממנהגים שאינם מסייעים בהגעה אל היעד, תשומת לב לשעות השינה, נטילת תוספי מזון וחפירה אינסופית על מה שהם אכלו, שתו ושקשקו לכל הסובבים אותם. למעשה מדובר בהכנה גופנית ונפשית שנמשכת חודשים.

חודשים? חודשים של התנזרות ממאכלים שונים, חודשים של שינוי אורחות החיים, חודשים שבהם הגוף משתנה, הממממ חודשים, אה?… נשמע מוכר… מזכיר לי משהו…- כן!- מסתבר שהכנה גופנית למרתון יכולה בקלות להזכיר את תקופת ההיריון- חודשים של הכנה עד לרגע הזה; הכואב, המרגש, המושלם, המתיש, הקשוח, המאושר המדמם והעילאי. הרגע הזה נטול החולצות הזוהרות שבו הידיים שלך נופלות לצידי הגוף (למרות שממש היית רוצה להצליח להניף אותן אל על) רק שזה לא קו הסיום, שם כלום לא נגמר. שם הכול מתחיל.

כוחה של אמא

בדיוק בנקודה שאת מרגישה שנגמר לך הכוח, שאין לך עוד כוח, שם מתגלה כל הכוח! כי גם אם אין לך כוח את סוחטת את עצמך (תרתי משמע…), לא מוותרת לעצמך ומכאן ועד בכלל את במרוץ החיים- אימהוּת היא ריצה למרחקים ארוכים, אימהוּת היא הליכה על קורה דקה, אימהוּת היא קפיצה לגובה ולרוחק ולמים עמוקים, אימהות היא שחייה צורנית עם אף סתום, ובדרך לפודיום הדמיוני עם הדגל, ההמנון והמדליה (הדמיונית גם כן) אימהוּת גם דורשת בדיוק מה שדורשת פעילות גופנית; דיוק, תשומת לב, נשימות עמוקות, ריכוז, התמדה, אימונים, והתעלמות מהסחות דעת ומקהל שממהר לשפוט או להשוות.

ומה לגבי ההשפעה הגופנית- הפציעות והכאבים שבקנקנן, זה שלא אמורים להסתכל בו?- ספורטאים מודעים לכאבים ולנזק הגופני המתמשך, ולכן כשאפשר הם לוקחים פסק זמן, מטפלים במכונה האנושית בכל מיני צורות ושיטות, מתגמלים את הגוף בעיסויים נקודתיים וטיפולים מקצועיים ומקפידים להשלים שעות שינה – אבל האימהוּת מה איתה? מה ההשפעה שלה על הגוף לאורך השנים? מה יהיה עם גופה של אמא שמחזיקה, מנענעת, מקפלת עגלה, מניפה, תולה על מנשא, מגרדת מהרצפה את הילד (ומטאפורית גם את עצמה) – מה עם הגוף שלה? שלנו?

מסתבר שהוא לא כזה "נשי-שברירי", מסתבר שהוא לא כזה חלש, מסתבר שכוחה של אמא, שהוא ההאשטג החדש והמועדף עלי בימים אלה, גדול ועצום יותר לא רק ממה שהסביבה חושבת, אלא ממה שאת עצמך חושבת.

מחשבת מסלול מחדש

אז בהפוך על הפוך, בנקודה שבה היה לי קשה פיזית (נפשית זו סוגיה אחרת לגמרי) החלטתי לעשות משהו עם הגוף שלי. עוד משהו עם הגוף שלי. אני אמנם מכונת הרמה מדהימה- אני יכולה לסחוב משקלים ולהקפיץ ילדים- ושלא תטעו, זה לגמרי עושה שרירים, אבל זו לא מהות החיים; נכון שהגוף שלי מייצר חיים ומעניק חיים, אבל הוא יכול לעשות עוד הרבה בחיים. הוא נועד לתת גם לי חיים.

אז לקחתי אותו ואת הטייץ הזוהרים, שמחטבים ואוספים את כל האיברים (גם הפנימיים) ולצד ההתרוצצויות האימהיות שהן "בילט אין" כחלק מהגדרות התפקיד, התחלתי לרוץ באמת, ריצה של ממש, אחרי הרבה שנים, בשביל החיים. ונזכרתי בילדה שרקדה, בנערה שהתעמלה, בבחורה שהתאמנה- בזאת ששמה את הכול בצד כשנגמר הכוח כדי שיהיה כוח. ושמתי את המוזיקה שלי (וזייפתי לפרקים, בעיקר בתווים הגבוהים) וחייכתי בשבילי, והזעתי בשבילי, ונשמתי בשבילי ופשוט רצתי. בשבילי. במרוץ החיים. שלי.

צילום: דליה שחר // טייצים מעוצבים: Lupop
נועה הנדין

About נועה הנדין

נועה הנדין היא בעלת עמוד הפייסבוק והאתר "חיים של אמא", בלוגרית, אחת מכוכבי הרשת של וואלה Buzzit, כותבת ומפרסמת טורים ומדורים שונים בעיתונות הכתובה והמקוונת, מרצה, יזמית, ומעל לכל אישה ואמא שמשתדלת להוכיח כל בוקר מחדש שג'גלינג לא קורה רק בקרקס.