חלב שקדים או שיבולת שועל

חלב שקדים או שיבולת שועל

חלק ב׳ בסיפור בהמשכים מאת עומרי פלד.

החניתי את הרכב בחניון הקטן ברחוב המלך חיראם והתחלתי ללכת לכיוון הטיילת. מאז שעזבתי את יפו בנו באזור עוד שלושה חניונים, יותר גדולים ויותר קרובים, אבל אהבתי את הנוסטלגיה של להגיע מחוץ לעיר ולהחנות בחנייה שליד הדירה הישנה. התקרבתי לאזור וראיתי אותה יושבת על החומה בישיבה מזרחית, היא לבשה גופייה לבנה וג'ינס קצר והשקית של המלבייה הייתה לידה. אני לא מתוחכם בדברים האלה אז פשוט קפצתי על החומה והתיישבתי לידה.

הדקות הראשונות היו מוזרות, בקושי דיברנו, היא הייתה מכונסת וזה גרם לי להתכנס בעצמי. נזכרתי שאליאור בדיוק התחיל לדבר עם מישהי חדשה, הם עדיין לא נפגשו ואתמול כשישבנו בדירה הוא סיפר שהם רק הכירו ושיש להם שיחות עמוקות ושהיא מספרת לו על הילדות שלה ועל הגירושין של ההורים ועל זה שהיא תמיד חלמה לעשות מוזיקה וכשהיא הייתה בכיתה ו' היא הייתה אחראית על המדור המוזיקלי בעיתון של הבית ספר ועד היום היא שומרת מתחת למיטה עותק מהכתבה שהיא הכינה על "Cigaretts and Valentines" האלבום הגנוב של גרין דיי ועל הקונספירציה שאבריל לוין נהרגה בתאונת דרכים ושזו בכלל כפילה שלה שעולה להופעות. "צללנו עמוק ואנחנו מדברים יומיים ורבע כן אבל לא יודע נראה לי מתחילים איתה הרבה", תהיתי אם הוא לא יודע שעם כולן מתחילים הרבה אבל נתתי לו להמשיך "היא גם אמרה שהיא יוצאת להרבה דייטים". אני מכיר את אליאור ואת הספק שלו בעצמו כבר מגיל שש ואני יודע שהדבר היחיד שמעסיק אותו כרגע זה אם היא סיפרה רק לו על הקנאה שהיא מרגישה כלפי אחותה הגדולה והמוצלחת שהתחילה תואר שני בהארוורד בזמן שהיא עדיין מנסה לשכנע את עצמה בחלומות האבודים שלה, או גם לאחרים. הוא המשיך ואמר שכימיה של הודעות זה לא כימיה של פגישה "אתה לא יכול לדעת מה יכול להשתבש" ובזמן שהיינו מכונסים בשתיקה של עצמנו כבר התחלתי לחשוב שאולי הוא צדק.

אז התעשתי ואמרתי לה שאני אוהב איך שהיא מסתכלת על הים, היא הסיטה את המבט לכיוון שלי וחייכה. מאותו רגע נכנסו לזה. היא סיפרה לי שהיא אוהבת לטייל בעולם, ושהיא אף פעם לא התרגשה ככה לפני דייט ראשון, הזכרתי לה שדייט זה בין שני אנשים שלא מכירים. זה הצחיק אותה. היא סיפרה על ספר שהיא בדיוק התחילה, מן מדריך לחילונים להבין יותר טוב את הדת "תמבין בסוף היום אנחנו לא באמת יכולים לשפוט" אהבתי את האמפטיה שלה. אהבתי הכול שלה. היא לא הסתכלה עליי יותר מידי, בעיקר דיברה אל הים ואהבתי גם את זה. ספרתי לה על עצמי, לא בקטע כרונולוגי, יותר על התפיסות עולם שלי, ועל זה שהן משתנות כל כמה ימים, היא אהבה את זה כי היא גם בתהליך עם עצמה, והיא גם מנסה להבין את הלבד, והיא גם כותבת לעיתים, רחוקות, והיא בחיים לא תראה למרות שזה בערך הדבר שהכי רציתי.

בדיוק עבר מטוס בשמיים וצחקנו על זה שאנשים עובדים בעבודות שהם לא אוהבים ופעם בשלושה חודשים טסים למיקונוס כדי לברוח מהמציאות של עצמם וזה תמיד הרגיש לי כזה מפגר לחשוב שהאושר שלנו נמצא בטיסה הבאה לחו"ל או בקידום הבא בעבודה. היא סובבה אליי את המבט והתחילה להגיד שכולם פה עסוקים בכל כך הרבה שטויות וחרטות ומתלוננים על פאקינג פקקים ואז הולכים להפגין בבלפור על חיסונים וחושבים שאלו הבעיות שלהם בחיים. הסתכלתי עלייה חצי מהופנט ושאלתי אותה אם בא לה ללכת להביא קפה, היא זרמה ישר, ואהבתי גם את זה. קפצנו מהחומה, זרקתי את השקית של המלבייה לפח והתחלנו ללכת לכיוון רחוב אדא חנינא. ספרתי לה בהתלהבות שזה היה הקפה שלי וכל בוקר שמתי על עצמי לפטופ כובע גרב ומשקפי שמש התיישבתי בשולחן שבפינה וכתבתי. היא אמרה שהיא הייתה ממש שמחה לקרוא טקסטים ישנים שלי. זה ריגש אותי ועלה לי חיוך של ילד מפגר אבל כל מה שהצלחתי להוציא מהפה זה אם היא שותה עם שקדים או שיבולת שועל.

קצת עליי

אני אוהב לכתוב כשאני לבד, בחדר, במיטה, מתחת לתקרה, ליד מתלה המעילים. יש לי פה בצד תמונה הפוכה של מייקל ג'ורדן שאף פעם לא היה לי אומץ באמת לתלות וכמה מדפים שהזמנתי מהנגר שגר מתחת לדירה, כי ככה זה ביפו, יש נגרים מתחת לדירות. אפשר לראות אותם מהחלונות. יש לי בשידה שליד המיטה את הביבליוגרפיה של בטיב ג'ובס שאני קורא כבר בערך שבע שנים והיא מזכירה לי בכל פעם שאני צריך תזכורת שתשוקה וחלומות זה עסק סיזיפי. אני כותב את הימים שהיו לי ואת הימים שמתישהו עוד יהיו. מן שילוב אגרסיבי בין מציאות חלומות, בין השראה לבין דמיון. בין פעם להיום. לפעמים שומר מרחק מהעולם, ולפעמים חשוף. ולפעמים אחרי כל זה, אני עדיין בחיפוש.

צילום: דימה טליאנסקי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.