Street style with Efrat Vachtel

Street style with Efrat Vachtel

אפרת וכטל מתארחת במדור הסטריט סטייל.

לכבוד יום האישה הבינלאומי, נפגשתי עם אפרת וכטל (או כמו שאני קוראת לה- וכטלית) לצילומים חגיגיים ושיחה על נשיות, קריירה, דייטים ורווקות.

מה זה אומר מבחינתך יום האישה הבינלאומי?
מבחינתי מדובר ביום שאני מקווה שמתישהו לא נצטרך בו יותר, שלא נצטרך לחגוג אפליה מתקנת. אני מבינה כרגע את החשיבות והחיוניות, והצעדים המטורפים שהעולם עשה ועושה, אבל כמו שיום האם הפך ליום המשפחה, (למרות לא מעט תרעומת), אני עדיין מקווה שיום אחד לא נזכור שהיה הבדל בין גבר לאישה. לא בשכר, לא בהטרדות ולא בשום ציפייה חברתית שונה.

את מרגישה שיש שינוי ודגש בחשיבותו בשנים האחרונות?
כן, אני מאמינה שהדור הצעיר מתחנך על ברכי שיוויון וברור שיש עוד דרך ארוכה, אבל אנחנו בדרך לשם ולא מעט מזה זה בזכות מהפכת מי טו שהסתכלה לגברים בעיניים והסבירה להם שבדיוק שם מסתכלים על הקולגה שלהם. המהפכה עוררה שיח מעבר להטרדות מיניות, גם על פערי שכר ויחס שווה. ועם זאת, הדרך עוד ארוכה. לפני כמה שנים, הוקפצתי להנחות כנס ביום האישה. ברגע האחרון, המפיקה הסבירה למנכ"ל החברה שזה שהוא בחר גבר להנחות אירוע ביום האישה, זה פשוט לא הגיוני, והוקפצתי. גם ב"אנשים", בזמנו אורלי מירקין נכנסה לתפקיד המראיינת, כי אילנית לוי התעקשה שתהיה לה מראיינת אישה. אני חושבת שהדרך לשיוויון נעוצה גם בעזרה של נשים אחת לשנייה ועם זאת לא הרבה נשים יהיו כמו אילנית לוי, רבות ייהנו מהאוויר הדליל בפסגה ויעדיפו לחיות בלי תחרות. כמראיינת ב"אנשים", מעולם לא נתקלתי בהרמת גבה, אבל את יודעת מה? אולי שם זה מתיישב לאנשים טוב, כי נשים "יותר חופרות" ויותר טובות בלהקשיב?

בחצי השנה האחרונה את כותבת טור למגזין "את" בנושא רווקות. איזה תגובות את מקבלת?
אני כבר שנים רוצה לכתוב, וכמו שנוטים להקטין נשים, ככה היה כל פעם שרק חלפה בי המחשבה, אחרים נפנפו אותי וציינו שזה משעמם וצפוי ושאתפס כרווקה הממורמרת והנואשת, לקח לי הרבה זמן להחליט שאני מקשיבה לעצמי ולהבין שהאינטואיציה שלנו עובדת הרבה יותר טוב מאשר כל עצה של אחר. אני זוכה לתגובות כל כך מחבקות ומרגישה שאני מאפשרת לרווקים לקבל הכרה ולא להרגיש שהם משעממים, בנאליים או ממורמרים. אחת המחמאות שקיבלתי הייתה שאני מדייקת רגשות, כמו שירים של אביב גפן. מבחינתי שירים הם אוניברסליים ועם זאת מצליחים לפרוט על הלב האישי ולדייק לכל אחד לפי צרכיו, אז כשמשווים את הכתיבה שלי לכזו תחושה, זה מרגש אותי בטירוף.

סריג: מנגו // חצאית: סבינה מוסייב


חולצה: רזילי // חצאית: שחר אבנט לרזילי

מה התגובה הכי מצחיקה/הזויה?
שואלים אותי כל הזמן מה יקרה כשאני כבר לא אהיה רווקה. וואלה אז אולי לא יהיה טור, הכל בסדר. אני לא אפסול קשר כי זה יהרוס לי את הסטטוס שלי. אבל כנראה יהיה טור על בניית קשר ואז על זוגיות ואולי על ארגון חתונה וילדים וריבים על הכלים. גם קארי בראדשו התחתנה בסוף, והמשכנו לצפות. תראי, הטור לא הגיע כי אני רווקה, הטור הגיע כי אני רווקה שכותבת. כלומר- סטטוס זוגי יכול להשתנות, האהבה לכתיבה- לא.
התגובה הכי מצחיקה הייתה כשמישהי שלחה לי הודעה שהיא ראתה אותי בדייט בבר, והיא חיכתה לקרוא עליו בטור וקצת התבאסה שהיא לא זכתה להיחשף לאינסייד אינפורמיישן. אז בטור, אני מאוד משתדלת שלא לעשות יומן אישי, משתדלת לכתוב על רגשות, רגעים או תופעות שאני מאבחנת. וגם אם אני כבר כן כותבת על דייט ספציפי, אני נותנת לדברים לחלחל ורק אחרי כמה זמן כשזה יהיה רחוק יותר אולי אכתוב. אבל לא בא לי שגברים יפחדו לצאת איתי כי הם עוד חומר לטור. זה ממש לא ככה.

את מקבלת תגובות מגברים?
כן, אני כותבת על תופעת הרווקות, פשוט מנקודת מבטי שהיא של אישה, אבל התוכן רלוונטי לשני המינים. אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי זה שבעקבות טור על "מי טו", גברים פנו אליי וסיפרו שזה גרם להם לעצור ולחשוב ושפקחתי את עיניהם. באותו רגע, לא משנה כמה התרגשתי באופן אישי מתגובות אחרות, פה הבנתי שמה שאני עושה זה גם חשוב.

את מרגישה שכתיבה משחררת אצלך משהו? פורקת מתחים?
כתיבת טור אישי, היא ללא ספק כתיבה תרפויטית. יש טורים שלוקח לי המון זמן להתיישב ולכתוב, לחטט בפצע ולהוציא אותו החוצה. יש כאן הרבה מאוד רבדים- זה קודם כל ההכרה בנושא ואז ההתעסקות, התבחבשות בנבכי ליבי, עריכה, הקריאה של זה, אחרי זה גם לתת את זה לעורכת ולקבל מעין שיקוף, זו כמו חווית פסיכולוג.
בטור שכתבתי על "מי טו", כשהטור עלה ונכנסתי כמו כולם לראות אותו באתר של "את", הכותרת הייתה "הבנתי שעברתי סוג של אונס". זה היה הארד קור ממש, חשבתי לבקש לשנות, אבל אז את מבינה שהעורכת, בעזרת הכותרת, שיקפה לך משהו שאולי לא היית מוכנה להתמודד איתו- ממש כמו על ספת הפסיכולוג. למזלי, אחרי הפרסום, יש לי את חווית השיתוף וההזדהות שאנשים עושים והם עוטפים אותי בחזרה. התגובות האלה כל כך חשובות, לא רק כי זה נעים לאגו שכתובים לך שאת טובה, אלא כי את כל כך חשופה וזה עוזר לך למלא את מה שנתת.

את הצילומים שלנו עשינו בסגנון "אופציות לבוש לדייט"- לאיזה מהם את הכי מתחברת?
הג'ינס וחולצת המעטפת הפרחונית. זה ללא ספק הלוק הכי נכון בעיניי לדייט. ג'ינס תמיד מקליל אווירה, גורם לך להרגיש מגניבה ומשוחררת, וחולצת מעטפת זה אחד הדברים הסקסיים והנשיים בעיניי.

חצאית ג'ינס: Tommy Hilfiger // בלייזר: מנגו // חולצה: מנגו


שמלה: דיזל // ג'קט ג'ינס: אוסף פרטי (אמריקן איגל וינטג')

איך היית מגדירה את הסגנון שלך?
נשי נונשלנטי. אני מאוד אוהבת להיות על עקבים, מאוד אוהבת להחמיא למותן ולהדגיש קימורים ועצמות בריח, אבל אני תמיד אקליל את הלוק למשהו נגיש, כמו השילוב עם בד הג'ינס לפריטיו השונים.

עם איזה פריט לא אתפוס אותך בחיים?
לא תתפסי אותי במכנסיים נמוכים, זה ממש לא מחמיא לי.

איפה מבחינתך מתקיים דייט אידיאלי ומה הוא כולל?
בר נחמד, על בקבוק יין ואיזו מנת חלוקה קלה. הדבר הכי אידיאלי הוא כשהבחור טורח לקבוע מקום, להזמין, ולדאוג לך להגעה נוחה. כן ג'נטלמנים זה הדבר הכי אופנתי וסקסי שיש.

אם כבר יום האישה וג'נטלמנים, מי משלם?
הג'נטלמן. נכון, אני יכולה לשלם על עצמי, אבל בדייט ראשון, זה חיזור קלאסי ומחמיא. עדיף גם לפתור אותנו מסצנת המשחק הגרועה בתבל או מ"המבחן"- האם היא תציע לשלם, וכשאתה ניגש לשירותים, תשלם למלצרית.

ומבחינת הלבוש של בן הזוג? מה הכי סקסי בעינייך?
ג'ינס נקי וטי שירט אפורה. שמונחת על זרועות בנויות היטב. זהו. שום טוניקה ושום חולצה מכופתרת. בדייט, גברים צריכים להיות כמה שיותר בייסיק. גם נשים.

מה דיל ברייקר בדייט?
גזענות, והקלה והומור שחור על הטרדות מיניות. בוא נתקדם קצת לפני שנתבדח על דברים שאתה כנראה לא חווית. ובעיקר חוסר כימיה. אם יש דייט שמתנהל כראיון עבודה, אין לאן להמשיך עם זה.

בחודשים האחרונים את בעצם משלבת את החיים האישיים שלך יחד עם העבודה. כבר קרה שיצאת עם מישהו לדייט והוא שאל אם את מתכננת לכתוב עליו?
קרה שהתחלתי להתכתב עם מישהו אחרי שהוא החמיא לי על הטורים, כשהבנתי שיש עניין יותר מאשר רק בלקרוא את כתיבתי, הרמתי את הכפפה ושאלתי אותו אם הוא מוכן לקחת סיכון שיהיה עליו טור. הוא אמר שכן, והוא סומך על עצמו שהטור עליו יהיה טוב. מאז התשובה, נעלמו עקבותיו. כנראה שהוא לא באמת היה מוכן, וכנראה שהטור עליו לא יהיה באמת טוב 😉

שמלה: סבינה מוסייב לרזילי


ג'קט: בוטיק עמנואל // חולצה: מנגו // ג'ינס: נודי ג'ינס לסטורי

איזו תמונה מצילומים/ מהעבודה את הכי אוהבת ולמה?
תמונה מהנחייה של אירוע הפתיחה של חתונה ממבט ראשון.
אני מרגישה בנוח על הבמה, אוהבת את האנרגיה ברגע האמת. את הדרך שלי התחלתי כשעשיתי סטנדאפ, אז הבמה בלייב היא בית.

ואיזו תמונת אינסטגרם שלך הכי אהובה עלייך ולמה?
היא אמנם חשופה, אבל בעיניי היא ממש רכה, ולמרות העירום, בעיניי היא לא פרובוקטיבית. כשגדלתי הייתה לי בחדר תמונה של אישה בלונדינית ישובה על מיטה, כשהיא עירומה ורואים אותה מהגב בעודה מתבוננת אל עבר החלון. היא תמיד עוררה בי השראה והייתי כותבת סיפורים ושירים כשהייתי מסתכלת עליה. כל פעם היא עוררה בי רגש אחר, ככה אני מרגישה עם התמונה הזאת. אני בכלל אוהבת תמונות מהגב, כשזה נתון לפרשנות אצל הצופה.

אחרי מי את הכי נהנית לעקוב?
אני ממש אוהבת את החשבון של בר רפאלי. אולי זו אסטרטגיה, אבל החשבון שלה מרגיש טבעי ופחות מפולטר ומתוכנן משל שאר מפורסמות ארצנו. גם מבלי לחשוף את ילדיה, היא מצליחה להעביר תחושת משפחתיות ומשהו קצת יותר אותנטי, בעיניי בשביל זה נוצר האינסטגרם. עכשיו רק שתתחיל לשתף בסטורי.


לסיום, מה התכנונים קדימה?
להוביל סדרות וסרטי דוקו, סביב נושאים חברתיים. יש לי תואר שני בפסיכודרמה (טיפול על ידי משחק), והחלום שלי הוא לשלב את תחום הטיפול בתקשורת, וככה לגעת בצורה רחבה יותר בקהל שאליו תדבר הסוגייה הספציפית בכל פעם.

בגד גוף: נטע אפרתי לרזילי // ג'ינס: h&m

הפריט האהוב: אני מכורה לבגדי ים, זה הפריט שאני קונה הכי הרבה, וגם אם אין לי את הגוף המושלם מבחינת הנורמה הקלאסית נוח לי וטוב לי בבגד ים.

לארון של מי היית רוצה לפלוש: למזלי יש לי את היכולת לפלוש לארון שלך, אז מה אני צריכה יותר מזה?

בגד שקנית והתחרטת: אני אלופת הקניות בסוף עונה, תמיד מוצאת פריט אקסטרווגנטי שלא עובד בישראל ובסוף עונה יורד למחיר ממש נמוך, אז אני קונה. בסוף גם אני לא מוצאת לאן ללבוש שמלה עשוית נוצות והזול הזה סתם עלה לי ביוקר.

בגד שלא קנית והתחרטת: כמעט כל בגד שאני משאילה לארוע ובסוף מחזירה. בגד מבחינתי הוא גם זיכרון שמעלה חיוך מתוק כל פעם כשאת מדפדפת בבגדים בארון. ממש מתבאסת שלא רכשתי את שמלת המעטפת הירוקה של ברנדה, איתה ראיינתי את אמיר פרישר גוטמן, זה רגע שהייתי רוצה יותר שאריות זיכרון מוחשיות ממנו.

הטרנד הכי ישראלי: הוויאנס. וסניקרס. די. מספיק. כשאני נוסעת ברכבת התחתית באירופה, הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לבהות בכל הנעליים של היושבים סביבי. כל אחד שונה וכל אחד מצוחצח יותר מהשני. זה מדהים אותי.

איפור ושיער: ליאט בן שמשון // סטיילינג: אייל חג'בי

אז מה חשבתם?

שתפו איתי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *