מבעד לעדשה

מבעד לעדשה

ראיון עם צלם האופנה הבינלאומי יוסי מיכאלי.

הצלם הישראלי יוסי מיכאלי, מתחזק קריירה בינלאומית שכוללת שערים וקמפיינים גדולים בכל בעולם. ואז הגיעה הקורונה, והחזירה אותו לביקור בית.

 

יוסי מיכאלי, בן 44, במקור מהרצליה.

 

היי יוסי, הקורונה הביאה אותך אלינו לארץ לתקופה ממושכת- איך ההרגשה?

ההרגשה מצוינת, האמת שכבר מספר שנים אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להיות יותר בארץ ולהשתלב בתעשיה המקומית וכשהקורונה התחילה ונמשכה עוד ועוד זה התחיל להרגיש שהיקום רומז לי משהו, ובאתי לארץ. כעת התוכנית שלי היא לבסס את עצמי בארץ, להפוך את ישראל לבסיס שלי, ולטוס לצלם עבודות ללקוחות שלי בארה״ב, ברזיל, אירופה ושאר העולם.

איך הכל התחיל- מתי התאהבת בצילום?

לאחר תום השירות הצבאי נסעתי לטיול קצר של מספר חודשים באוסטרליה. חזרתי לארץ בלי גרוש, עם מצלמה שבורה, אבל גם עם חיידק הטיולים. חסכתי כסף, ולאחר מספר חודשים רכשתי כרטיס מסביב לעולם, ומצלמה אחת (שגם היא דרשה תיקון לאחר כחודשיים), והמראתי.
זה היה טיול של כשנה וחצי, אסיה, ניו זילנד, איים פסיפיים, ארה״ב ודרום אמריקה. במשך כל הטיול צילמתי הרבה. זו הייתה אהבה שהלכה וגדלה עם הזמן, אבל לא העזתי ממש להאמין שהיא גם תהפוך למקצוע בבוא היום. כשהגעתי לברזיל, למען האמת זה היה באחד החופים בצפון, התאהבתי בכל המיתוסים שיש בברזיל, החל מהמוזיקה והשפה, דרך הכדורגל והחופים, וכלה באוכל ובאנשים. שם גם הכרתי בחורה שגרמה לי להשאר בברזיל ולחלום על סוג חיים קצת אחר. בסופו של דבר חזרתי לארץ, ולמדתי בטכניון לזמן מה, אבל ברזיל עדיין הייתה תקועה לי בראש.

ובאיזה שלב החלטת לקחת את זה צעד אחד קדימה?
בזמן הלימודים בטכניון לקחתי חופשת סמסטר וחזרתי לברזיל, הכרתי אנשים שעזרו לי ולאחר מספר חודשים מצאתי את עצמי מוותר על המשך הלימודים בארץ ועובד בתור אסיסטנט בסטודיו בריו דה ז׳ניירו. זו הייתה תקופה מופלאה של הרבה למידה, התנסויות, וגם לא מעט ים (בכל זאת גרתי בלוק מחוף קופהקבנה). לאחר שנתיים עברתי לסאו פאולו, שם בעצם קורה הכל בתחום הצילום וברוב התחומים בברזיל. הייתי שם כמעט שנה, ואז החלטתי לעשות את הצעד הבא - ארה״ב. הייתי מספר חודשים במיאמי, ואז המשכתי לניו יורק. מאז אני ממוקם בניו יורק, אך ממשיך לנסוע לברזיל ולמקומות אחרים בעולם לצלם גם כן.

Hamptons - Force of Nature

תמיד ידעת שתחום הצילום שאתה רוצה להתמקד בו הוא אופנה וביוטי?

האמת שממש לא! כשהתחלתי לצלם ולחשוב על צילום בצורה יותר רצינית, חלמתי על קריירה בנשיונל ג׳אוגרפיק... זו הייתה תקופה שטיילתי הרבה וממש התמכרתי לזה, והשילוב של טבע, טיולים, תרבויות שונות, וצילום נראה לי מושלם. התחלתי לכוון לזה, אך בזמן העבודה בתור אסיסטנט בריו, ‏עבדתי עם ‏הרבה צלמי אופנה בסטודיו, ונחשפתי לעולם חדש ומאוד מעניין שמשך אותי...ניצלתי את העובדה שהייתה לי גישה חופשית לסטודיו ולציוד צילום והתחלתי להתנסות בצילום אופנה וביוטי, והתברר שאני לא רע בכלל בזה. בנוסף הייתי צעיר בריו דה ז׳ניירו, ולצלם בחורות יפות בחופים המדהימים שיש שם לא נראתה לי העבודה הכי מבאסת בעולם אז...

Modern Luxury - Outer Limits

כמה שנים אתה כבר גר בניו יורק?

16 שנים, מאז 2004.

אז בעצם את רוב העבודות שלך עשית ישר בחו״ל עם לפסוח על השוק המקומי... עכשיו אתה פה 🙂 זה שונה לצלם בארץ?
באופן כללי, כל תהליך הצילום הרבה יותר מסודר בניו יורק מאשר במקומות אחרים בהם עבדתי. החל מיצירת הקונספט, מציאת לוקיישן, דרך הליהוק, הזמנת ציוד, וכלה ביום הצילומים עצמו ובתהליך שבא בעקבותיו. לכל אספקט בתהליך הצילום יש איש מקצוע שאחראי אך ורק לתפקיד מסוים ומוגדר. צלם, אסיסטנטים, טכנאי דיגיטלי, סטייליסט, מאפר, מעצב שיער, מניקור, מעצב סט, מרטש - כל אחד דואג לתחום מוגדר בלבד במסגרת הצילומים, וזהו יתרון עצום מכיוון שכך ניתן להתרכז בתחום הספציפי שלך, ורמת המקצועיות היא גבוהה כתוצאה מכך. בניו יורק גם יש חשיבה לטווח ארוך, לוח זמנים מתוכנן ומסודר, בניגוד למקומות אחרים, ובמקצוע דינמי כמו שלנו זה עוזר מאוד. יתרון נוסף הוא שבניו יורק אפשר למצוא כמעט הכל, סטים מדהימים, אביזרי איפור שיער וסטיילינג נדירים, וכמובן דוגמניות ואומנים מרחבי העולם, בעלי השפעות מגוונות וכל הערבוב הזה יוצר משהו יפה. מהנסיון שלי עד כה בארץ, קצת קשה יותר מבחינת השכרת ציוד, אין מגוון גדול כמו במקומות אחרים.
אני מאוד אוהב את הלוקיישנים בארץ, חושב שיש לנו פה מגוון גדול ומעניין, והכל יחסית קרוב. חופים, מדבר, יערות, עתיק, מודרני... אני אישית מאוד אוהב לצלם במדבר, באיזור ים המלח, בירושלים.

ספר לי על יום הצילום הכי מיוחד/מעניין/מוזר שהיה לך?

האמת שימים מוזרים לא חסרים 🙂 האחרון שקרה היה ל Plaza, צילמתי ביום שניו יורק החלה להסגר בגלל הקורונה, הדוגמנית הבריזה לנו כי פחדה, עד 12 בצהריים כל דוגמנית שרצינו ויתרה מפחד הקורונה ולבסוף כשסגרנו עם דוגמנית והתחלנו לצלם הייתה ממש אווירה של סוף העולם קרב או משהו כזה...
אך ימי הצילום הכי מיוחדים שהיו לי היו כנראה באיסלנד כשצילמתי ל Esquire China. איסלנד תמיד הייתה אחד המקומות אליהם השתוקקתי להגיע ולצלם, וכשהוזמנתי על ידי המגזין זה ממש היה חלום שמתגשם. היינו צוות שחציו הגיע מניו יורק וחציו מבייג׳ינג, שחולק בשני רכבי 4x4. אני הייתי ברכב ה״סיני״ עם הארט דירקטור והצוות שהגיע מסין, אז הנסיעות גם כללו הרבה להיטי פופ סיניים עדכניים 🙂
ביום הראשון נסענו שעות לאורך האי ובשטח וחיפשנו לוקיישנים מעניינים. בימים השני והשלישי צילמנו, אלה היו בין ימי הצילום הרגועים ביותר שחוויתי, מתחילים מוקדם, מסיימים בסביבות 14:00, ואז רק שוכבים בשמש ליד קרחון או אגם כלשהו, מוסיקה ובירות וצחוקים. בשאר היום פשוט מטיילים ומכירים מקומות חדשים, הרים, חופים, נחלים ומפלים. צוות מדהים וחוויה מאוד מיוחדת.
עד היום זו אחת ההפקות האהובות עלי שצילמתי.

Esquire China - Iceland

איזה צילומים שלך אתה הכי אוהב?

Vogue Taiwan - Fall Trends

Harper’s Bazaar Serbia - Bridget Malcolm

Glamour Bulgaria - Eden Polani

את מי הכי נהנית לצלם ואת מי אתה הכי רוצה לצלם?

מאוד נהניתי לצלם את Iris Apfel ואת איזבלה רוסליני, מעבר לעובדה ששתיהן אייקוניות אופנה, לצלם אותן ולשהות איתן בסט הייתה ממש חוויה. אייריס מאוד אקספרסיבית ומלאת חיים, מאוד מצחיקה. איזבלה היא פשוט בנאדם מאוד אצילי, אישה מאוד נעימה.
לגבי מי שאני הכי רוצה לצלם, זה כנראה טום יורק מרדיוהד. מעבר לכך שזו הלהקה האהובה עלי ב 25 השנים האחרונות, הוא נושא צילום מאוד מעניין בעיני, אקספרסיבי, בעל חוש אופנה.

Iris Apfel

Marie Claire Brazil - Isabella Rosselinni

מה אנשים לא יודעים על צילומי אופנה?

אני חושב שאנשים לעיתים לא מודעים או מבינים את התהליך שמאחורי הצילומים - החל מיצירת הקונספט ההתחלתי, הקמת צוות מתאים, החלטה על כל פרט ופרט, ומציאת לוקיישן מתאים, דרך הצילומים עצמם והדינמיקה של יום הצילומים שכוללת לעיתים שינויי מזג אוויר/תאורה שצריך לפתור, או רעיונות התחלתיים שלא תמיד עובדים וצריכים לשנות במקום, ולבסוף עריכת התמונות, ריטושים...רבים חושבים שזה מאוד פשוט - בסך הכל להרים מצלמה ולהקליק, אך האמת רחוקה מכך...זהו תהליך שלעיתים לוקח לא מעט זמן, אך בשבילי הוא מאוד מספק.

 
 

אם היית יכול לבחור את לוקיישן ולקוח חלומותייך- מי זה היה ואיפה?

הייתי מאוד רוצה לשלב את שתי האהבות העיקריות שלי - טבע וצילומי אופנה, כך שלוקיישן החלומות שלי יהיה אחד מאלו: אנטארקטיקה/אלסקה, הפארקים הלאומיים ביוטה, פטגוניה בארגנטינה/צ׳ילה.
לגבי לקוח חלומותי, האמת שאין משהו ספיציפי, פשוט רוצה להמשיך לגדול ולהתפתח, לצלם למהדורות גדולות יותר של Vogue, Harper’s Bazaar, Elle וכו׳, ולמותגים גדולים יותר בתחומי האופנה, ביוטי, פיטנס.

Harper’s Bazaar China - Beat Generation

כשאתה לא מצלם, מה אתה הכי אוהב לעשות?

לטייל, אני מאוד אוהב לצאת ל Road Trips, מאוד אוהב טבע ומעדיף להתרחק מהעיר הגדולה. זה קצת פרדוקס מכיוון שכל חיי גרתי ועבדתי בערים הכי גדולות, צפופות והמוניות כגון ניו יורק, סאו פאולו, ותל אביב, אך החלום שלי באמת הוא לגור במקום שקט על הים, ואם זה באיזור מדברי בכלל מושלם 🙂
בנוסף אני שוחה ומתאמן כמעט כל יום, קורא הרבה, רואה הרבה ספורט, ומכור ללחמים ומתוקים.

בין העבודות שלך יש מותגים גדולים ושערים בינלאומיים- עד כמה לצלם יש יד חופשית ועד כמה יש תיאום ציפיות עם המערכות?

יש חלוקה די ברורה בין מגזינים לבין מותגים.
במגזינים בדרך כלל העבודה היא מאוד שיתופית, יש סיעור מוחות לפני הצילומים, שיתוף פעולה בין הצלם, הסטייליסט/ית, והמגזין עצמו בו אנחנו מחליטים לגבי הקונספט, הלוקיישן, הדוגמנית, הצוות וכו׳. במגזינים גדולים כמו ווג, אל, הרפרס באזאר לדוגמא, המגזין יהיה יותר מעורב באופן כללי, ובעיקר בצילום השער, מה שיתבטא בבחירת הדוגמנית כמובן, אך גם בלוק שהם ירצו שהדוגמנית תלבש בשער, המוד של השער (מבט למצלמה, חיתוך, רקע, וכו׳). במגזינים עצמאיים יש הרבה יותר חופש לצלם, בדרך כלל אני או הסטייליסט/ית נשלח מוד בורד, ולאחר שיאושר נצלם את מה שאנחנו אוהבים ורוצים ונשלח למגזין.
במותגים, העבודה היא שונה. בדרך כלל העבודה תהיה מול הארט דירקטור/ית, או הקריאטיב דירקטור/ית. הם כבר דנו בקונספט עם הלקוח, בנו מוד בורד וקיבלו את האישור של הלקוח לנוע קדימה. בנקודה זו, אני אפגש עם הארט/קריאטיב דירקטור/ית לפני הצילומים ונעבור על המוד בורד. בצילומים מסחריים למותגים יש דגש גדול יותר על התאורה והאווירה הכללית של הצילומים. למותג יש קהל יעד, וצריך להעביר לו הרגשה מסוימת, לייפסטייל מסוים.

דוגמאות טובות לכך הם הקמפיינים שצילמתי לפילה ולה. סטרן.
לפילה היו לנו רפרנסים של כל תמונה ותמונה שצילמנו, שכללו תאורה כמובן ופוזיציה שזה מאוד חשוב בצילומי פיטנס, התמונה צריכה להראות כמה שיותר אמיתית ולא מבוימת, כך שברבים מהקמפיינים היה מדריך כושר נוכח שפיקח שהפוזיציות אכן אמיתיות ותיקן היכן שהיה צורך.
לה. סטרן, הרפרנסים היו מאוד ספציפים ומדויקים ברמת התאורה, כלומר ממש היכן צריך להיות ברק על התכשיט, היכן צל, וכו׳. בצילומים אלו הידע הטכני הופך לחשוב יותר, וכמובן גם היכולת לפתור בעיות שתמיד צצות מתישהו.

Fila FXT campaign

H. Stern campaign

ממי אתה שואב השראה?

בתחילת דרכי המקצועית עקבתי אחרי העבודות של הרבה צלמים שנתנו לי השראה, כמו גי בורדין, סטיבן מייזל, סטיבן קליין, פיטר לינדברג, הלמוט ניוטון, גלן לושפרד...בד בבד גם שאבתי השראה מסרטים מסוימים שאהבתי, וידאו קליפים. ההשראות שלי נותרו הצלמים האייקונים האלו, ואני גם מתעדכן מפעם לפעם בתכנים יותר עכשוויים.

האם קרתה לך פעם פאדיחה שקשורה צילום? לי למשל פעם נדפק הכרטיס זכרון בזמן שהעברתי למחשב וחצי מהתמונות נמחקו.
כן לצערי לפני בערך עשר שנים צילמתי קמפיין בארגנטינה וכשסיימנו התברר שבחלק קטן מהתמונות יש מעין קווים קטנים לכל אורך התמונות שרואים רק כשמגדילים את התמונות, אך מכיוון שהתמונות היו מיועדות להדפסות גדולות זו הייתה בעיה. המרטש שלי הצליח לתקן את זה לאחר מכן בתמונות שהלקוח בחר, אך התהליך היה ממש סיזיפי ולקח הרבה זמן. בדיעבד כששלחתי את המצלמה לבדיקה לאחר מכן, התברר שהבעיה הייתה בסנסור של המצלמה. כדי להמנע מבעיות כאלה ודומות, אני תמיד מצלם מחובר למחשב, ותמיד דואג להגדיל ולוודא שהכל סבבה.

 
 

עכשיו כשאתה כאן... יש מקום ספציפי שהיית רוצה לצלם בו בארץ?

נראה לי מאוד מעניין לצלם במלון בראשית, עדיין לא הייתי שם, אך מהתמונות שראיתי מאוד אהבתי את הארכיטקטורה של המקום, הסגנון, השילוב של המדבר עם הכחול של הבריכות והשמיים. האמת שאני תמיד נמשך למדבר, ולערים עתיקות בארץ, כנראה שזה נובע מהחסך של לגור בניו יורק ולהיות תמיד בסביבה אורבנית ומודרנית. אני סקרן להכיר מקומות חדשים ובלתי צפויים בארץ.

אז מה חשבתם?

שתפו איתי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *