ריברסינג- נשימה מעגלית
שתפו את הכתבה
הפעם הראשונה ששמעתי את המונח ״ריברסינג״ היתה מחברה, שיצאה מסדנה ונשבעה שזה שינה לה את החיים.
הסתקרנתי, מודה.
אני לא בן אדם רוחני, לא כזאת שצריכה להתחבר לעצמי, אלא יותר פרקטית, או במילים אחרות- סקפטית.
אבל בשנה האחרונה עברתי לא מעט, ומצאתי שזה ריכך אותי ופתח אותי להתנסויות חדשות.
ואם אני מתכוונת להתחיל את השנה החדשה בסימן ״ירדן״, חידוש הנפש זה חלק מהותי מבחינתי, ואני לא מתכוונת לוותר עליו.
אז מה זה בעצם ריברסינג?
שיטת הנשימה המודעת – לידה מחדש.
טכניקת נשימה מעגלית בה הנושם שואף ונושף ללא הפסקה.
בעזרת נשימה אינטנסיבית ורציפה המזרימה חמצן ואנרגיה לגוף, ניתן לרפא את הגוף ואת הנפש מחסימות מעיקות שפוגעות באיכות החיים ומהוות רקע לבעיות רגשיות ופיזיות.
במהלך הנשימה הרציפה החמצן, המהווה גורם הכרחי בהזנה, ניקוי וטיהור תאי הגוף, מציף את תאי הגוף ובחלקו האחרון של התהליך הוא מתחיל להתנדף דרך נקבוביות העור, תוך שהוא סופח ו"לוקח" עמו החוצה רעלים פיזיים ואנרגיות שליליות המצטברות באזורים שונים כמו הראש, סביב עמוד השדרה, במפרקים ומתחת לעור.
ובמילים פשוטות יותר- סדנה לנשימות עמוקות ומהירות בשיטה מיוחדת ובליווי של מדריך, שגורמת לתודעה להכנס למעיין מצב של מדיטציה. ובעזרת כך, לטפל בטראומות, להוריד סטרס וחרדה, ולחשוף חלק בנפש שלנו שזקוק אולי למנוחה או ריפוי.
זו שיטה עתיקת יומין שחזרה לאופנה בשנות השמונים ומבוצעת כיום ברחבי העולם במרכזי רוח שונים.
חלק מהאנשים מספרים שנרדמו. חלקם מתארים הזיות או חזיונות שנגלו אליהם.
החברה ששלחה אותי, סיפרה שהיא נסעה בזמן בדמיון בין גלגולים שונים של חייה.
ללא ספק הסתקרנתי לנסות.
את הסדנה שלי, עשיתי ‘house of reverie’ בדרום תל אביב, אצל המדריכה קמי המדהימה.
אני זוכרת שהתרשמתי במיוחד מכמה היא הייתה מוארת ונעימה , ומשהו בדרך המיוחדת שלה נתן לי ביטחון להכנס לתהליך ברוגע.
כבר בתחילה, הכינו אותי לכך שהמשימות יכולות לגרום לבחילה, בכי, והתפרצות רגשית לא צפויה. או לחילופין, פשוט להרדם.
הכנתי את עצמי לכל סיטואציה, מתוך היכרות עם עצמי ועם הקושי שלי להתמסר לתהליכים רוחניים.
התחלנו בלהניח את הנייד בצד לשעה. שזה כשלעצמו מרענן (תחשבו שאפילו בשידור חי יש פרסומות ואני מציצה מדי פעם).
ואז כיסו לי את העיניים מה שקצת הלחיץ אותי בהתחלה אבל החלטתי להרשות לעצמי להתמסר,
יש משהו כל כך מאיים בלאבד את השליטה ביכולת להסתכל סביבנו אבל ברגע שהסכמתי להפסיק להסתכל החוצה מצאתי את עצמי מסתכלת פנימה.
המוזיקה ברקע, שקט התנועה כולם יוצרים יחד שחרור פנימי שנע בין כיף למאיים אבל כל אלה איפשרו לי לעבור למימד אחר של מחשבה.
פתאום הבנתי, כמה זה שונה מהיומיום שלנו, כמה אנחנו לא משחררים שליטה, שליטה על הגוף, שליטה על המחשבה, שליטה על הראייה במרחב. וכמה זה חיוני לעשות את זה כדי להתחבר לחלקים אחרים בתודעה שלנו.
ואז נשכבתי על מזרן ופשוט נשמתי. בפקודה.
בצורה שונה מהרגיל, עם תדריך מדויק, אבל חוץ מזה לא עשיתי כלום. רק נשמתי. בעיניים מכוסות, נשמתי ונשפתי עד שהרגשתי שאני נרדמת ומתעוררת וכל פעם המוח נדד למשהו אחר.
פעם מטלה שלא הספקתי, פעם תכנונים שלי קדימה- ובכל פעם היא החזירה אותי פנימה לחווית הניתוק כשאני שומעת ברקע ״לא לחשוב יותר מדי״.
זה לא קל לי… אני תמוד בשליטה. לא מתמסרת, מפוקסת. כאן היה שילוב של רצון להשתחרר, לנסות משהו חדש, כמה חודשים שהיו עומס שהיה קצת יותר מדי, וכן, גם עייפות.
כל הנ״ל גרמו לי לחוות סוג של חוויה שלא חוויתי מעולם.
מין ריחוף בין הגוף והמחשבה שאפשרו לי באמת להירגע. לא הקאתי, לא בכיתי, לא חזרתי בגלגולים או ראיתי חזיונות.
אבל זה היה מעניין ושונה לגמרי מכל מה שהכרתי.
זה אפשר לי לנוח, לנשום, וגם לחשוב.
אבל בצורה עמוקה, אחרת.
וזה מספיק כדי לסקרן אותי לחזור לשם שוב.
תראו איזו נינוחה סיימתי את הסשן😊
